מזה 75 שנים נדבקים אלי וננעצים בבשרי דברי ימי הכפר.
בראשית, בטרם הייתי מוגדר ומעוצב, חיו חברנו בצריף הגדול. מידי פעם הופיע על קיר הצריף פתק קטן, כתוב בעפרון, בכתב מוקפד כמי שהשפה חדשה לו, פתק של "סידור עבודה": מי יעבוד בכפר, מי ילך לפרדסי יכין ומי יהיה ביום מנוחה.
כשעברו החברים לבתיהם החדשים ובנו את הצרכניה, קבעו על הקיר החיצוני, מימין לדלת הכניסה, כמה לוחות עץ שחוברו להם יחדיו וקראו בשמי: לוח המודעות.
הכל באו לראותני יום יום. הרגשתי עצמי כמרכז העניינים, חשוב ומרכזי, מה שקוראים היום "ערוץ תיקשורת" עיקרי.
אהבתי להיות הראשון שיודע מתי תתקיימנה אספות ומה יהיה תכנן. אני הוא זה שעל גבי התנוססה רשימת החברים שנבחרו אמש למועצת הכפר. קראתי לחברים לבוא להרצאות ששלחה לנו ההסתדרות, ותמיד ידעתי ראשון מה יהיה הנושא: אם על שלום עליכם הסופר, או על ארצות רחוקות. את המודעות על הסרטים שיוקרנו קודם בבית התרבות וברחבה שלפניו ואחר כך בבית העם אהבתי מאוד אך את הסרטים יכולתי רק לדמיין לעצמי.
עקר גאוותי היה על המודעות בענייני העבודה החקלאית. כך הרגשתי עצמי לא רק חשוב אלא גם פרודוקטיבי, ממש לוקח חלק בעשיה. מודעות על קטיפים, שעות פתיחת היצרניה, חלוקת תיבות לקטיף וגם מיכלים, הבאת ביצים למחסן, פעילות המדגרה, מועד הגעת הרצען לצריף שליד הצרכניה, רשימה למזריע ולרופא הבהמות.
ההודעה על ה"תשלום", קבלת המפרעה שקבלו חברים במזכירות היתה פעילותי הפיננסית. אחרי שקראו החברים את המודעה הזדרזו ועלו במדרגות המגדל, וקבלו מהגזבר "בונים", כסף של הכפר, בו אפשר היה לקנות הכל בצרכניה ואחד מן השני. ומה עוד צריך בעצם? קצת מזומנים אמיתיים כדי לקנות בעיר?, ניחא...
בגאון נשאתי את המודעות על שמחות שתתקיימנה במרכז הכפר. בר מצוות משותפות, חגי ישראל, חג הכפר, כניסת בנות ובני כיתה י"ב להסתדרות ומסיבות של בית הספר. ההזמנות לחתונות, שהיו מיועדות לכל חברי הכפר ותושביו, היו חג כשלעצמו וכולם עזרו בהכנות. בהנאה ראיתי את מצעד הטורטים הגבוהים (שנאפו בסיר פלא כמובן), עטורי קרם המרגרינה, בדרכם אל מקום החגיגה. איש לא חשב שגם אני אשמח לטעום מהם. הדי התכנית, השירה והנגינה, ואחר כך הריקודים והמצהלות, הגיעו עד אלי כך שגם אני שמחתי עם כולם.
קשות במיוחד היו מודעות האבל על חברנו שנפטרו. הרי רק לפני ימים אחדים עמדו לידי וקראו הודעות, דברו ועלצו, ועתה לא ישובו עוד.
כשנבנתה המחלבה הצמידו אל הקיר שמעל לכיורי השטיפה של כדי החלב את אחי הצעיר, לוח המודעות השני. כאן יכלו הבחורים שהביאו את החלב לעיין בהודעות ואף לדון בהן. זכורני שאחי ספר לי שחבר אחד התלונן שקבל פחות ארגזים לקטיף מאשר חבר הנהלה. פעם, כך ספר לי אחי, פרץ ויכוח גדול בשל גודל הקלימנטינות שיש לקטוף. קוטר 5 נראה לחלק מהחברים גדול מדי לעונה וחבל להפסיד את המחירים הטובים.
עם השנים התחילו להופיע מודעות שהודפסו במכונת הכתיבה שבמזכירות. זה נראה ממש טוב והוסיף לי ולאחי מראה רשמי וחגיגי משהו.
שנינו אהבנו את המודעות שכתבו ילדים ולפעמים גם קישטו אותן. מודעות "מי שמצא... מתבקש...", "מי שמעוניין בגורי חתולים חמודים יפנה אל..." "אבד כלב שחור בשם נושי, המוצא הישר". " נמצא אולר עם 3 להבים, אפשר לקבלו לפני סימנים אצל...". זאת ועוד עניינים חשובים.
בגאווה נשאנו את המודעה המבשרת על פתיחת בריכת השחיה, מתי, באיזה ימים ובאיזה שעות. מתי ילמד המציל לשחות ומתי יסגרו אותה כדי לנקות ולמלא מחדש. לפני כל אלה באה מודעה מבשרת טובות: מנקים את הברכה ביום... בשעה... בואו עם מטאטאים, סמרטוטים ומצב רוח טוב." הקיץ כבר כאן והקייטנה הנפלאה שלנו נפתחת.
לפעמים הפכנו למעיין עיתון קיר: חברים תלו מפרי עטם והרהורי ליבם על גבנו, והיצירות זכו לתגובות הישר עלינו או בקולי קולות.
כמובן שנשאנו במלוא האחריות את המודעות על הפסקות מים וחשמל שנגזרו על החברים עקב פיצוץ בצינור, שיפור הצנרת והרחבת רשת החשמל.
עם השנים הכל השתנה. נתלו מודעות של אנשים מהחוץ: מחפשים בית כדי לגור בו, מציעים את מרכולתם, מודיעים על מכירת בגדים, ספרים, פתיחת מסעדה באזור.
המודעות של בני הנוער תמיד אהובות עלינו. יש בהן מתום הנעורים ורוח המשובה. פעולות, מחנות וטיולים, תמיד על מודעות גדולות ובצבעים עליזים.
אט אט הלכו והתמעטו המודעות בענייני חקלאות. היום כבר אין כאלה. גם כתבי יד כמעט ואינם מופיעים. נפלאות המחשב מביאות אלינו מודעות מאירות עיניים בצבעים, אותיות בגודל שונה ושאר פלאות. אחי הצעיר שהיה תלוי על קיר המחלבה העבר אל שולי המדרכה כשהמחלבה הפכה למועדון נוער ועכשיו לגן ילדים.
אכן, תהפוכות רבות. עכשיו אני משתתף בקורס לענייני נד"לן, לומד צורות הרפיה ומיני התעמלות, מתארח בסדנאות קול ויוגה ומנתב את האנרגיות שלי בעזרת חוגי טאי צ'י. חומר ורוח משמשים בי בעירבוביה. וכמובן שאני מקפיד ומפרסם מזון אורגני.
בשנה האחרונה נשאוני אחר כבוד והיציבוני על שתי רגליים איתנות מול הצרכניה. זו עצמה שינתה צורתה ויעודה ויש בה מעדנים, שולחנות ומושבים נוחים וחברינו (וחבריהם) לוגמים קפה משובח וטועמים שלל מגדנות המסבים לכולם עונג רב.
אכן, הזמנים משתנים ואני כבר זקנתי. אחי שליד המזכירות וזה שליד הגן שהיה בית קירור, מחלבה ומועדון נער, נושאים את אותן המודעות. כולנו עמוסים לעייפה.
לאחרונה הבנתי שיש לנו מתחרים. הודעות מודפסות מוכנסות לתיבות הדאר של החברים. יש, כך אומרים, גם דואר אלקטרוני והנוהגים לפרוט עלי מחשב קוראים מודעות על גבי מסך. כמו בכל תחום, גם עלינו לעמוד בתחרות, ואני מקווה שאנו עושים זאת בהצלחה.
אפשר שמחמת גילי המופלג טעיתי פה ושם ובודאי ששכחתי הרבה דברים ועמכם הסליחה, אך אני מאושר כאן, זה ביתי ואני בטוח שבכל שינוי, אף אם הוא קשה, יש הרבה עניין, אתגר ויופי.
אנא, המשיכו וקראו את המודעות המבשרות על הארועים של שנת ה 75.
