.jpg)
מכתב למעגל עין גדי מיעקב מלמד, איש כנרת
נדהמתי היום לקרוא בעיתון התנועה, "קיבוץ", שהוחלט לסגור את בית הספר המקומי בעין גדי. זה מחזיר אותי כמעט 50 שנה אחורה.
בשנת 1958 ירדנו שתי משפחות מבני כנרת: משפחת יעקב ועדה מלמד ושלוש בנותינו: ניצן, רזיה ואיריס (בת 3 חודשים); ומשפחת שמואליק ושלומית חדש, ושלושת ילדיהם: מוטי, עמית וגליה.
יצאנו מכנרת לעין גדי, דרך באר שבע, דימונה, סדום- - - ומסדום בדרכי עפר משובשות, כ-14 שעות טלטולי דרך.
הגענו לכאן, לעין גדי, כדי לחיות עם החלוצים של שנות ה-50 שהאמינו, שכאן, במקום הנמוך ביותר בעולם הם יבנו את ביתם הקיבוצי; כאן יתחתנו ויגדלו ילדים; כאן, יחנכו וילָמדו אותם.
היישוב החל דרכו בנקודה הישנה "למטה". למעֵט 2 מבנים – חדר האוכל ובנין ששימש למועדון, לחדר תינוקות, מחסן נשק (צמוד לבית התינוקות...) ולמרפאה – מגורי החברים היו בצריפים, ללא מזגנים; מקלחות פח; שרותי "בול-פגיעה" במרחק מהצריפים (מתחת לכרם). חיו בצניעות. היה חזון. היתה דרך.
כאן גרנו, חיינו והאמנו בחשיבות השליחות שלנו.
השתלבותנו בחיי העבודה והחברה העמידו אותנו בשורה אחת עם החלוצים הצעירים, חסרי הנסיון, שראו בנו גם מורי-דרך וברי-סמכא בכל נושא ועניין.
בצריף באכסניית הנוער (במדרון המזרחי) פתחנו בית ספר לשלושה ילדי כנרת: מוטי, עמית וניצן, בית ספר אחרי 2000 שנות...
רוח של חלוציות נשבה במיטבה. התמודדנו לא פעם, בחום של 45 מעלות צלזיוס, או בשטפון ששטף את הצריף או את דרכי הגישה – ולמרות הניתוק מכל יישוב נהנינו.
**********
.jpg)
במשך השנים החלום הפך לשגרת חיים. נקודת הקבע נקבעה על ה"פלטו" שמדרום לעריג'ה, הוא נחל ערוגות. עין גדי היא ישוב פורח, שחי מחקלאות ותיירות, מלמד ומחנך את ילדיו בכוחות מקומיים, מוכשרים, ביעילות ובחריצות.
ועכשיו סוגרִים את בית הספר - אין תקציב, צריך להתייעל, 70 ילדים זה קטן...
ואמר מי שאמר: "באין חזון יפרע עם"!!!
זה קורה לכל הרוחב: סוגרים, מחסלים, מי שעשיר שיהיה מיליונר, מי שעני – שייפול.
למדינה אין אמצעים להחזיק את בית הספר בעין-גדי שהתחיל עם שלושה ילדים לפני 50 שנה,
ועלה כפורח!
תמיד איתכם ושלכם
יעקב מלמד, קבוצת כנרת
סבא לנכדים ולנינים, ממשיך לחלום ולהאמין עם המאמינים.
