היא למדה בבית ספר יסודי ״לדוגמה״ ובתיכון ב״סמינר לוינסקי״.

הייתה בקן ימיה של התנועה המאוחדת שאחר כל הפכה להיות הנוער העובד,שם בלטה בהיותה מאוד פעילה.

בצבא היתה בגרעין נח״ל לעין גדי גרעין ״סער״ והגיעה לקיבוץ בשנת 1966.

במהלך השנים עבדה בענפים שונים בקיבוץ, למדה שיווק במדרשת ברופין, וקורסים נוספים באומנות.

בשנים האחרונות ניהלה את הכולבו של עין גדי

===========================

 

 

גם עין גדי נצבעה באפור.

עין גדי שהייתה בשבילך תמיד ה-בית, גם כשהתגוררת חלק מהזמן בתל אביב.

את היית אמא במלוא מובל המילה: באירוח, בבישולים, בדאגה הרבה, בעצה הטובה – תמיד היית שם בשבילנו;

היית עמוד התווך של המשפחה, והעוגן האמיתי בחיינו;

היית הסבתא האהובה לרותם, שחר ועמית - מפנקת, דואגת, מקום מפלט ובית חם.

אמא – עד הרגע האחרון היית מי שאת – פעילה, ערנית ומשפחתית.

עבדת עד הערב במקום העבודה שכל כך אהבת – הכולבו. ודאגת עד הסוף שהכולבו יהיה מלא בכל טוב לקראת השיטפונות הבאים ולקראת חג המשק.

עוד הספקת לאכול ארוחת ערב משפחתית ולהכין את כל המצרכים לצ'ולנט של שבת. כשהגענו לביתך השיש כבר היה ערוך ומוכן.

כזאת את, אמא.

בחודש הבא עמדת לחגוג את שנת השישים ושבע, וכבר זרם דיבור במשפחה איך לתכנן את שנתך השבעים...

אנו נפרדים ממך באדמה שהייתה אדמת ביתך, מרגע שהגעת בגרעין "סער" כנערה צעירה ועד היום.

יש משהו סמלי בכך שעזבת אותנו דווקא ביום ההולדת של המקום שבו היית פעילה, מעורבת ואכפתית.

"עדה מהכולבו" היא דמות ומוסד:

מקטן ועד גדול, מאורח ועד במב"ח - כולם הכירו אותך ואת הכרת אותם.

היית צומת מרכזית בחיי היום-יום של הקהילה שלנו.

גם עין גדי נצבעה באפור.

קשה להיפרד, וזה פתאומי ואנחנו בהלם מוחלט מעזיבתך.

מתנחמים בכך שלא סבלת ושהיית פעילה ותוססת עד יומך האחרון, וכך גם נזכור אותך.

 

אמא יקרה ואהובה,

‏יום שישי 09 ינואר 2015

 

"על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת" פרקי אבות.

עדה, נאספנו כאן ליד קברך שזה עתה נכרה להשמיע דברי פרידה אחרונים. קהילה שלמה המומה וכואבת על לכתך בטרם עת. כולנו מרכינים ראש על לכתך.

מזה מספר שנים שאת מנהלת את הכולבו שלנו במסירות ובאהבה. ביום ראשון שעבר במסגרת הדיונים על תקציב הקהילה לשנת 2015 מסרת דיווח וסיפרת על התוכניות והיעדים שלך בכולבו לשנה זו. הרצון שלך לשפר את תמהיל המוצרים ואת השירות אכן נשא פירות בתקופה האחרונה. עבדת קשה כדי לקדם את היעדים שהצבת לעצמך ולנו. לא פשוט לרצות אותנו החברים וזו ההזדמנות לבקש ממך סליחה אם לא אחת היינו תוקפניים וביקורתיים, באנו בטענות על שחסר מוצר כזה או אחר או שלא חייכת במלוא הפה. היום אנו מבינים שהכול שטויות.

ביום שני הזה נפגשנו בבית הבאובב לשיח על ענייני פנסיה ועוד. דיברת שם בתבונה על כך שאת בין החברים העובדים לפי שכר גלובלי ושאת עובדת קשה ולא מתאים לבקר ולפסול בצורה כוללת את כל המנהלים. אהבתי את האופן שהצגת את הדברים והזדהיתי עם כל מילה שאמרת. הדאגה האמיתית להעניק לנו שירות הולם באה לידי ביטוי במסרון ששלחת לנו ביום שלישי השבוע: "עקב מזג האוויר הסוער מחר יום ד' יגיעו הלחמים לשלושה ימים כולל חלות לשבת. אבקש מכל מי שזקוק ללחם לסופ"ש שישתדל לבוא לכלבו לקנות לחם – אנו מוגבלים באחסון, אנא עזרו לנו."

אתמול עוד עבדת בכולבו עד השעה שמונה בערב ואת ארוחת הערב בילית עם רות ועמית, ולנו לא היה כל איתות ששעות ספורות לאחר מכן משהו רע עומד להתרחש.

עדה, יהא בשרך עפר ופרחים, יימוג עם זמרת הציפורים. תהא נפשך רגועה ונמה בתנומת אהבה מתוקה, כשהיא עטופה סדינים צחים ונישאת בידי מלאכים.

עדה, כולנו נאספנו כאן היום ביום כה מיוחד – יום הולדת של קיבוץ עין גדי - כדי להיפרד ממך ולהביע תנחומים כנים לבנותייך – רות ועינת, לנכדייך, לחתנך, לאחיותייך ולכל בני המשפחה והחברים.

ימתקו לך רגבי אדמתנו אליה נאספת היום. האדמה הזו אשר חוננת והרווית תשיב לחיקך אהבה.

 

=========================

 

 

 

============================

 

 

הייתה לעדה אבן נדירה. אבן יפהפייה. חלקה ומבריקה. אבן שנראתה לי כ"אבן אילת" צבעה היה טורקיז. ירוק כחלכל. היא הראתה לי אותה פעם אחת. והאבן הרשימה אותי במיוחד. הרושם גדל שבעתיים כשהיא ספרה לי שזו אבן שנוצרה וגדלה בכיס המרה שלה. כל כך הופתעתי, שאת רושם הפלא הזה אני נושאת אתי כל חיי מאז.

עדה הייתה שכנה שלי. השכנה שמעבר למדרכה. השכנה עם הגינה הפורחת והמטופחת והבית עם הדלת הירוקה. הרבה פעמים ראיתי אותה עובדת בגינה. תמיד עשבה וחידשה והוסיפה והוציאה את היבש והנבול. אהבתי את הגינה שלה ששיקפה את חריצותה והאכפתיות ואת אהבתה ליופי.

עם האהבה הזו נפגשתי כבר בראשית בואי לחיות בעין גדי: אני זוכרת את עדה רוקדת בהתלהבות ובמרץ ריקודים מהירים שאני יכולתי ליהנות רק מהתבונות ברגליה בידיעה שאני לעולם לא אוכל לנוע ככה.

היא גם ציירה אז. למדה ציור. והזמינה אותי לראות את ציוריה. חלקם היו בחדרים וחלקם בסלון. אלו שאהבה. ובצדק.

לפני כמה שנים כבר אחרי ההפרטה, הייתה לעדה יוזמה שאני הערכתי מאוד וגם נהניתי ממנה: היא פתחה אצלה בבית חנות בגדים קטנה ונוחה שהיו בה בגדים פשוטים וזולים ליום יום וגם חגיגיים יותר. היה נעים לבוא ולמדוד ולבחור. לעצמי, כשפתאום חסר משהו, וגם כמתנות לבנות המשפחה. את חדר השינה שלה עם המראה הגדולה, היא העמידה בפשטות לרשות המודדות. בתור שכנה, היא אפשרה לי גם לקחת ולמדוד בבית בנחת. היא גם הביאה דברים במיוחד לפי בקשה. בתקופה הזו התקרבנו יותר. דברנו. הראתה לי תמונות של הנכדים. מאז הם באו הרבה פעמים לביקור, וראיתי אותם גדלים ומתפתחים ומבלים אתה ומשחקים במרפסת ובגינה ועם הכלבות. היא השקיעה בהם כולם הרבה אהבה ותמיכה. גם את הכלבות היא אהבה מאוד וניסתה לחנך אותן באהבה והרגישה לא נעים כשנבחו יותר מדי על מישהו, או מוקדם בבוקרי שבתות או כשהציקו לחתולים.

מן הצד נהניתי לראות גם את חברותה הקרובה והנאמנה לאורך שנים עם לילי פתאל. זו הייתה חברות מיוחדת וטובה לשתיהן. היא הייתה בשביל יונתן דודה.

בשנים האחרונות, בנוסף לשכנות, נפגשנו כמו כולנו כאן, גם בכלבו . ידה הנשית הייתה מורגשת במבחר. היא השקיעה הרבה בכלבו ובצוות העובדים שלה. היה לה אכפת. אפשר היה לבקש שתביא דברים מיוחדים, כמו, למשל, לבבות דקל. הרבה פעמים ראיתי אותה חוזרת מאוחר.

גם עכשיו, הבית של עדה עומד מולי מעבר למדרכה והאור כבר לא דולק במרפסת וגם לא בחלונותיו. אבל הוא בשבילי הבית של עדה שיצרה לעצמה עולם של יופי שקט שגם הקרין אל סביבתו.

וכך אזכור אותה. עם שמחת הריקוד של פעם, עם המאמץ וההשקעה בסביבה של טעם. ועם הרוך והיופי שהיו טמונים בפנים ועם השנים יצאו החוצה ונקטעו כל כך בחטף וכל כך. פתאום.

כמו האבן מכיס המרה.

 

אלישבע