הנסתר מן העין סיפור קצר מאת אלי רון |
המשכתי לנהל את מקצרת הדשא, כאילו לא ארע דבר, נינוח בשגרת העבודה. לפתע נבלמה מכסחת הדשא. כמעט נזרקתי קדימה. באוזני מהומה של חריקות וצרימות של סכיני המקצרה המנסים עדיין לבחוש בדשא, ומיד לאחר מכן צלילי שבירה וריטוש, צקצוק וחריקת ברזל בשנית. ואז נשמעו לפתע קולות יבבה שנדמו לי כאילו באו מתחת למכסה הסכינים.האם עליתי על יצור כלשהו? המכונה שבקה באחת. כוחות הסוס הבודדים לא עמדו כנגד משהו טמיר שנמצא מתחתיי. בסקרנות ובחשש הרמתי את מנגנון הסכינים, ואז הסתבר לי שסכיני המכסחה גילחו שורש עבות שפרץ מתוך האדמה. שורש זה היה חלק ממערכת שורשים מסועפת שהתנחשלה כלפי מעלה, מבעד לסדקי העפר. מעל לשורשים דמויי התמנון, שרק מקצתם נגלים לעין, פרושה חופה עצומה וסמיכה של עלווה. ענפים מלאי הוד, מרשימים בעוצמתם. בקושי התקתי את המכונה מעל גבנון השורש הפגוע, ועדיין אני שומע קול אוושה ואנחות. נראה, בעליל, שקולות תמוהים אלה מגיעים מכיוון השורש ומתחתיו... "אתה לא רואה שפצעת אותי?! אינך מסתכל כיצד אתה נוהג את המפלצת הזאת?" תמהתי. שורש מדבר?! "אז מה אתה חושב, שאני סתם בול עץ? גם לי יש גידים, סיבים ועורקים. מי, אתה חושב, מזין את כל העץ הזה במוהל שעולה מעורקי? את מיטב המזון והנוזלים אני ואחיי השורשים מעלים בעמל רב ממעמקי האדמה ומרחביה...." נשארתי פעור פה. עד עתה הבחנתי, בעיקר, בעץ הענק, השקמה הנהדרת. הענפים מלאי ההוד, העלווה הירוקה, פירות הענבה הירוקים-צהבהבים הנמצאים בחיקם על הענפים, הטריסטרמיות המלהגות ערב ובוקר בין עופאי העץ. בשירה ובספרות מתייחסים אך ורק לנוף המצל שנמצא מעל פני האדמה. תיאורים רבים נכתבו ונכתבים, ומיטב המחברים קושרים כתרים ומהללים את חשרת הירק והצל. הבוטנאים הם היחידים הנותנים דעתם על הנסתר מן העין. ולפתע, שורש מדבר? לא נשמע כדבר הזה. "אתך אני יכול לדבר גלויות... לא ציפיתי שדווקא אתה תתנכל לי. הרי אתה טיפלת בי שנים רבות! האם לא תדע מהי חשיבותם של השורשים לעץ? הרי בלעדנו אין לו קיום. אמנם אנחנו נחבאים אל האדמה, צנועים וענווים, אך אין זה אומר שמותר לזלזל בנו. הנתת פעם דעתך על כך שעץ גדול ומסועף כגון זה, עצום ורב משקל, נדרש ליסוד מוצק? ממש כפי שאתם, בני האדם, בונים את בתיכם רבי הקומות על יסודות איתנים. אם היית מסוגל להתחקות עד היכן מגיעים השורשים היית מבין כיצד עומד האילן בפני הסערות ופגעי הטבע במדבר הלא צפוי הזה. בזכותנו יכול המשורר להלל ולשבח את אשר רואות עיניו. אילו רק היה מעמיק בנבכי רוחו ובדמיונו, ודאי שהיה דולה ממוחו כמה פסוקי חרוזים גם עבורנו, שכל יופיינו באדמה פנימה." חשבתי לעצמי: אכן צודק השורש, ושבעתיים צודק כשהוא מתייחס למדבר השחון הזה. עליו לפלס לו דרך בין הרגבים היבשים ולהרחיק נדוד בתוך נבכי הקרקע בין סלעים ומרבצי מינרלים כדי להגיע למקומות שיש בהם לחות כלשהי, ממנה ידלה את נוזל החיים ההכרחי לקיום מעל האדמה. לאחר שהנהנתי והוספתי ונדתי בראשי, לאות הבנה והזדהות עם כל מוצאות פיו, התמלא הלה רצון ללהג ולשוחח והמשיך לתנות את מר לבו. "אתם, בני האדם, הנכם כפויי טובה, רומסים ומשמידים יצורים על לא עוול בכפם: הנמלים העמלניות המארחות לי לחברה ונושאות עמן גרגרי זרעים הנובטים בשעת רצון, חיפושיות הזבל המטייבות את הקרקע, השלשולים המאווררים את האדמה ומפרים אותה, העכברים החביבים, בעלי החדקים המרטטים, אשר מחילותיהם מתפתלות בינות לשורשים, כולם מביאים לי את בשורת העולם החיצון. לכל ברואי עולם אלה טענות כלפי ההולכים על שתים, על התעמרם בהם בהרס ובתרעלה של פאונה זו. הלא תבושו!..." ואני סופג את קטרוג השורש על בני מיני ולא עומד בי הכוח לתרץ או להכחיש. אם לומר את האמת, הרבה צדק בדבריו. ואז אני פותח בחוסר ביטחון ובהיסוס: "תראה, בעצם אתה צודק בעיקרי הדברים, אך אל תשכח שאנחנו גם מגינים עליך. הרי אנו מעוניינים בך! ואף על פי שאתה, השורש, מבדיל עצמך מיתר העץ, הבנתי שבלעדיך אין קיום לחלק שמעל פני האדמה. האם הנמלים, הדרנים והעכברים אינם גורמים לך נזק בחתרם תחת השורשים?!" על כך לא קיבלתי מענה. השתררה דממה מעיקה. לאחר זמן מה נשמע שוב הלחש, ואחריו אנחה... "נדמה לי שאתם, בני האדם, שחצנים למדי, אולם בך ניכרת צניעות מה. רכשת את אמוני. אי לכך אגלה לך כמה סודות אותם לא יצליחו לגלות כל מכשיריכם .
המשוכללים, ללא הרס הסביבה. העניין של המים..." התעשתי וקראתי: "איזה מים?" "ובכן, אני מהסס אם לספר. בסופו של דבר, אנחנו נהנים מאד מהמצב הזה". "ספר, ספר, אשמור סוד". "בינות לשורשים שלנו קיים צינור עב כרס. מימיו שופעים מבעד לנקב גדול שנפער בו עקב החלודה". "תודה לך! אני נסער מגילוי לבך. עכשיו אני מבין מדוע ירדה מאד ספיקת המים בזמן האחרון". ועוד הוסיף ואמר: "אותה זרימה ממוטטת את האדמה שמתחתי, אך מאפשרת לנו, השורשים, לינוק ולינוק". חשבתי בלבי: אכן, התוצאות ניכרות בגודלה, בצימוחה וברעננותה של השקמה, כפי שהן ניכרות במצוקת המים בכל חלקי הגן האחרים.
עודי נתון לאותה שיחה מופלאה- שורש מדבר... ואני קולט ציוץ ציפורים גבוה מעל ראשי. שתי טריסטרמיות נחבאות בסבך העלים ומשמיעות את שריקתן האנושית (ואולי ההפך ). אני נעור משרעפי אל אותו עולם שנטשתי לפני זמן מה. ההיה או חלמתי חלום? השיחה עולה בעיני דמיוני. הרי בכל מה שנאמר יש היגיון רב, והעניין הזה עם המים... ואז אני נזכר שאותו ציוץ ציפורים קטע משהו חשוב שנאמר בפי אותו השורש. במאמץ רב דליתי מזיכרוני קטעי מילים, ובסופו של דבר צירפתי אותם לרעיון שלם, ובו נאמר כדבר הזה: שורשים כבירים, עבים וחזקים הגיעו אל מתחת ליסודות הבית, והם עלולים למוטט אותו. רציתי בכל מאודי להיפרד מן השורש הפגוע ולהודות לו על המידע החשוב שרכשתי, אך לא עלה בידי ליצור קשר מחודש. ניגשתי לידידי השורש, גזמתי את סיביו הסוררים שנקרעו ע"י הסכינים וכיסיתי את הפצע באדמה תחוחה. |