עברו שלושים שנה
מאת אלי רון
מרוץ עין-גדי הוא עבורנו הוא יותר מסתם מרוץ. הוא מאפשר לנו להעלות את זכרם של בנינו גיורא ותומר שלא ישכחו בתהום הנשיה, לפחות כל עוד אנחנו כאן.
מה הביא אותי להזכיר כעת את האירוע הזה, כאשר חלפה שנה מאז התקיים לאחרונה, ומיד כבר יופיע המרוץ הבא, השלושים במספר?
מכיון שחלף מספיק זמן מאז המרוץ האחרון והפרספקטיבה יעילה יותר, אפשר להתבונן באופן נינוח וביקורתי כראוי על העבר , על הקיים ולהביט קדימה על העתיד להתרחש.
כשהתחלתי בארגון המרוץ לא שערתי שנגיע למספר כה גבוה של מרוצים. בסכמי את המרוצים שהתקיימו עד כה אני בא למסקנה הברורה שללא קיבוץ עין-גדי- החברים, התושבים, הילדים והנוער- מפעל זה לא היה יכול לשרוד ולהתפתח, ואף להגיע לרמה ששנים נחשבה לטובה ביותר בארץ. יחד עם זאת אינני שוכח את תרומתה של המועצה האזורית שלנו, שרק הודות לה יכולנו להתרחב משנה לשנה.
בהזדמנות זו, כשאני עוסק באירוע שלדעתי היה עד היום גאוות החברה בקיבוץ עין-גדי, אני שוקע בנוסטלגיה, מבחינת טוב להזכר: "פעם היה יותר טוב"...
המרוץ הראשון, להזכירכם, לא נקרא על שמו של גיורא בננו. הוא אורגן ב-1981 בעזרת מועדון הרצים "איילות", כשבראשו עמד איליה בר-זאב, המאמן הידוע לריצות ארוכות (הוא אימן את בכירי הרצים בארץ- דב קרמר, זהבה שמואלי, נילי אברמסקי ועוד). שנינו קבענו יחד את מרחק הריצה ל-25 ק"מ. הסיבה לכך היתה שבאותו הזמן היו בארץ מרוצים רבים לעשרה ק"מ וכן מספר מרוצים לחצי מרתון. המרוץ ל-25 ק"מ מקובל בעולם כמרוץ הכנה לריצת המרתון, והוא גם עומד בפני עצמו ובצידו גם תוצאות רשמיות. כי זאת לדעת- לא כל ריצה נחשבת מבחינה רשמית. לדוגמא- אין מרוץ רשמי ל-12 ק"מ. יתכן מרוץ שדה לא מוגדר, אך מרוצי כביש מוגדרים ושיאיהם נחשבים בכל העולם.
קבענו את המרוץ לחודש נובמבר, וזאת משתי סיבות: אז עדיין לא היו מרוצים רבים באותו החודש, ונדמה היה לנו שהתאריך מתאים מבחינת תנאי מזג האוויר. גורם נוסף: המרוץ התקיים כחודשיים לפני מרוץ המרתון בכנרת, וייעדנו אותו כהכנה למרוץ הנ"ל.
באותו זמן המרוצים בארץ לא היו מורכבים ביותר מבחינת הלוגיסטיקה. בדרך כלל היו מארגנים את המרוץ מספר אנשים כשבראשם "משוגע לדבר". הם היו מודדים את המרחק ומסמנים, מביאים מספר מתנדבים לחלוקת מים, שלרוב היתה עלובה ביותר. מספר הקריטריונים היה מצומצם: ילדים עד גיל 16, נוער עד גיל 19, בוגרים עד גיל 40 וותיקים (שעדיין לא סווגו לחלוקה של כל חמש שנים). המארגן הראשי היה מזניק את הרצים, ולעתים אף מודד את הזמנים בעצמו. תמיד היו פשלות במדידה, ולפיכך גם טרוניות וכעס.
בעין-גדי קבענו 8 תחנות מים, דבר שלא היה מקובל עד אז בארץ. הוספנו קריטריונים, והחלוקה היתה כל עשר שנים. שינוי נוסף- קבענו שכל הקריטריונים יוזנקו בזינוק אחד. עד אז היה מקובל להזניק כל גיל בנפרד. חידוש זה הוצע על ידי ברי שור, שהיה אז מטובי הרצים הותיקים בארץ. הוא הגיע ממועדון ריצה באנגליה, שבו התאמנו גם סבסטיאן קו וסטיב אובט.
אנקדוטה מעניינת: את הלוגיסטיקה עשיתי כמעט בכוחות עצמי, כולל מדידת המרחק. איך מודדים מרחק? ארגנתי את אחד הטנדרים של הקיבוץ, וכל ק"מ עצרתי וסימנתי. הזינוק היה מאזור מצדה לכוון הפנדק. אי לכך התקרא מרוץ זה בשם "מרוץ מצדה-עין גדי". מכיוון שהמרחק ממצדה לפונדק הוא כ-18 ק"מ הוצרכנו להדרים מהפניה למצדה ולסמן כעין לולאה. המדידות שלי מאד הסתבכו, ובדיעבד גם הסתבר ששעון הקילומטרים של הטנדר לא דייק במדידה. בסופו של דבר אורך המסלול היה, לדעתי, מעט מעל 24 ק"מ. הרצים לא ידעו על כך, כמובן (גם אני לא). במשך כל המרוץ נשבה מדרום רוח צידית או גבית חזקה. הרצים גמעו את המרחק כפי שלא עשו זאת מעולם. המרוץ התפרסם כבעל איכות ותנאים טובים. יאיר קרני, שהיה הרץ הבכיר בארץ באותה תקופה, עשה תוצאה ברמה עולמית. השמחה היתה רבה (אבקש לא לגלות ליאיר על אודות המסלול המקוצר. אינני יודע עד היום אם הוא גילה את הסוד...).
שנה לאחר מכן נפל גיורא. החלטנו להסב את שם המרוץ על שמו. ריצה היתה התחום בו התמצאתי, ומכיוון שגיורא אף הוא עסק בריצות ארוכות היה זה טבעי שכך יהיה.
גיורא ותומר השתתפו במרוצים אחדים ונכרו בהשגיהם. אפשר לומר שהם היו בזמנם חלק מדור העתיד בריצה הישראלית.
כשגיורא נהרג יצאנו, תומר ואני, לריצת אמוק, באופן ספונטני ובסערת נפש, מבלי שנדברנו על כך מלכתחילה. אינני יודע כמה זמן רצנו, אולי שעתיים. כל הדרך דברנו על גיורא. זאת היתה התפרקות רגשית שהקלה על שנינו במידת מה.
באותה שנה לא נערך המרוץ. שנה לאחר מכן חידשנו אותו. הפעם זינקנו מחצר הפונדק לכיוון מצדה. רצים רבים, מאמנים ומארגני ריצות שהכירו את גיורא נתנו יד בארגון הריצה ואף פרסמו את הארוע וארגנו רצים רבים. הפעם השתתפו כ-250 רצים, כמות שנחשבה בארץ כיפה למדי. עדיין נצרכתי לעשות את רוב הלוגיסטיקה בעצמי, בעזרתו של אבי רוט, שהיה אז מזכיר המועצה. שנינו טרחנו בתקיעת בזנטים, כדי שיוכלו להבחין בין הקריטריונים השונים. ארגנתי במחסן-בגדים סדינים ישנים בצבעים שונים, קרעתי אותם לפיסות, וכל קריטריון קבל צבע אחר ומספר סידורי (עדיין לא היו מחשבים...).
ימים מספר לפני מועד המרוץ חליתי בשפעת. החלטתי שאני רץ בכל מקרה, גם אם אצטרך לזחול בסוף על ארבע. במרוץ זה הגיע תומר בין שלושת הראשונים. אני גררתי את עצמי בששת הק"מ האחרונים. כמעט ולא יכולתי להרים רגליים. בקושי רב התקדמתי בהליכה איטית. לפתע הגיע תומר, לאחר שכבר סיים את הריצה לפני עידן ועידנים, שפך עלי מים וקרא: "בוא אתי, אבא, תרוץ לאט- עוד מעט מגיעים...". ידעתי שזה לא כל כך "עוד מעט", אך תומר כנראה נתן לי כנפיים והצלחתי להרים את רגליי. אל תומר הצטרפו מספר רצים, שהכרתים היטב. הם הקיפו אותי משלושה צדדים, וכך הגענו יחד, כשהם נותנים לי את הזכות לעבור את קו הסיום לפניהם. אלה היו, ללא ספק, חמשת הקילומטרים הארוכים ביותר בימי חיי... בקהל כלל לא הבחנתי. הייתי לגמרי מטושטש.
במרוצים הראשונים היתה עבודת ההכנה ממושכת ונמשכה גם כשהמשתתפים במרוץ כבר היו בשטח, לפני ההזנקה. עד הרגע האחרון נותרו מספר מטלות כגון הקמת במה לטקס הסיום, סימון הגמר ודאגה למזון ולמשקאות. כשנקראתי לבמה לשם חלוקת הפרסים ולחיצת ידי המנצחים הייתי עדיין בבגדי עבודה מולבנים מהסיד, וידי היו מאובקות. לחיצת הידיים נעשתה תוך כדי העברת האבקה הלבנה למנצחים...
מרוצים מספר לאחר מכן הצטרף אלי חגי צברי ולקח על עצמו את ניהול המרוץ יחד אתי. אבי רוט מהמועצה תמך בנו. באותן שנים גברה המעורבות של המועצה במרוץ והיא לקחה נתח יותר גדול בארגון. בשלב מסוים נכנס יעקב אקריש לארגון המרוץ כמנהל, בתוקף היותו אחראי על החינוך והספורט במועצה. הוא לקח על עצמו את את יחסי החוץ, הפרסום וארגון ספונסרים. כמו כן הוא הפשיל שרוולים ושנינו יחד סימנו וסידנו את משטחי האירוע.
מארגני ספורט מאיגודים שונים נרתמו אף הם לעזרה. המרוץ הפך להיות כלל ארצי, פתוח ל"כל שדרות העם".
מוסדות הקיבוץ אפשרו ארוח רצים וארוחות על חשבוננו. סיפקנו ארוחה קלה במקום האירוע לכל המשתתפים, שמספרם לא היה מבוטל.
לאחר מספר מרוצים נוכחנו לדעת שחודש נובמבר הפך להיות עמוס במרוצים, שנערכו בכל רחבי המדינה. מכיון שמספר הרצים הוא מוגבל ורובם אינו יכול להשתתף במרוצים רבים, נוצר מצב בו הפוטנציאל התפצל, ובכל אירוע השתתפו פחות רצים. אף אחד ממארגני המרוצים בארץ לא הראה נכונות לשנות את מועד המרוץ שלו, ולכן החלטנו אנו, מארגני מרוץ עין גדי, להזיז את האירוע לתאריך אחר- אמצע פברואר.
בדיעבד יתכן שזאת היתה טעות. חודש פברואר הוא חודש מאד קפריזי מבחינת מזג האוויר. רק לעתים רחוקות זכינו למזג אוויר שמתחשב ברצים.
אזכיר רק שלושה אירועים מתוך רבים שקרו במהלך המרוצים השונים:
הראשון היה כמדומני במרוץ השישי. בזמן המרוץ עצמו התחיל שיטפון קטן. למזלנו רוב המשתתפים הצליחו לצלוח את זרם המים. בחלקם הגיעו לגמר בנעליים ספוגות מים ובוץ.
מרוץ אחר נדחה בשבועיים, וזאת לאחר שכבר הגיעו לשטח כ-1600 משתתפים, ומספר דומה של מלווים.
בערב האירוע נאמר לנו בתחזית מזג האוויר, שאותה שאבנו מחיל האוויר (יש לנו מלשינים) , שמזג האוויר יהיה סביר. לפנות בוקר טרם המרוץ פרצה סופה אימתנית, אחת מן החזקות שהכרנו באזורנו. הרוח העיפה את כל המבנים שהוקמו קודם לכן בעמל רב. בתי השימוש הניידים התגלגלו והגיעו עד לחוף הים, דגלים, אוהלים, סככות, שטיח המדידה בזינוק- הכל הועף למרחק. עם כל זאת, רצים רבים לא רצו לוותר. אנחנו היינו אחראים על כל ההמון שהגיע, ומכיוון שלא היה באפשרותנו לספק לו את הצרכים הראשונים שלחנו את כולם הביתה, על אפם ועל חמתם של רבים מהרצים. החלטנו לקיים את המרוץ שבועיים לאחר מכן. קבלנו על כך מכתבי נזיפה רבים. למרוץ שהתקיים במועד החדש הגיעו כ-800 רצים, כלומר- מחצית מן הנרשמים למרוץ שבוטל.
למדנו מכך לקח חשוב: במידה ויש ספק סביר לקיום המרוץ, יש לבטלו בעוד מועד, טרם בואו של הקהל הגדול למקום.
ואכן, לפני ארבע שנים נוצר מצב דומה. כל התחזיות התריעו על שטפונות, ואנחנו דחינו את המרוץ בעוד מועד.
לשמחתי הגדולה במועד המקורי של המרוץ אכן היו שטפונות מכל הכיוונים. נשאלת השאלה- מה השמחה שקפצה עלי? ובכן,עליכם להכיר את המנטליות של הרצים, ה"משוגעים לדבר". הללו לא יוותרו בשום תנאי ולא יסלחו על ביטול סתמי של מרוץ. כל הלילה התפללתי, ועם אור ראשון זינקתי ממיטתי ויצאתי למרפסת הצופה דרומה. חפשתי בכליון עיניים שיטפון ואכן ראיתי כתם גדול, בצבע חום, ואולי אפילו שניים. רווח לי...
בשנים האחרונות עבר ניהול המרוץ לידיה של דינה סרפר, שהיתה יד ימינו של יעקב אקריש. דינה עשתה זאת בכל הלב והשקיעה שעות רבות מעבר לשעות העבודה. בזכותה נסק המרוץ לגבהים חדשים.
במשך תקופה זו של כמעט שלושים שנה נאספו באמתחתי סיפורים רבים, בחלקם אף מבדחים. למשל, הסיפור על החמור שהפך לסמל המרוץ וללוגו שמופיע על כל פרסום ועל כל חולצת מרוץ. החמור זכה לכבוד כל כך גדול משום שגיורא חבב חמורים. בחופשותיו הקצרות מהצבא נהג ללכת לפינת החי ולצייר בעלי חיים, במיוחד חמורים. הוא ראה בהם דמויות כמעט אנושיות. בציוריו הוא הקנה לפרצופם מבט אנושי סובל.
אי לכך החלטתי שהלוגו שילווה את מרוץ עין גדי יהיה חמור, שרץ באופן כמעט אנושי. הסיפור הוא שהיו רצים רבים מבין המצטיינים שהדבר לא מצא חן בעיניהם. כנראה ראו בכך פחיתות כבוד. מכיון שבכל הפרסומים הבהרתי לרצים שכל אחד חופשי לבוא אלי ולהתלונן או להציע הצעות , נגשו אלי לא אחת רצים מבין הזוכים במקומות הראשונים ובקשו לשנות את הפרס בדמות החמור ולהחליפו בגביע שגרתי, כפי שנהוג ברוב המרוצים. מובן שסרבתי והסברתי להם את המשמעות והסמליות של החמור. בינינו, החמור הוא יצור חכם לפי קנה המידה של עולם החי. הוא עקשן ומתמידן, ואלה תכונות המאפיינות גם את הרץ למרחקים ארוכים...
זלמן ליווה אותנו שנים רבות וטפל בפן הלוגיסטי של המרוץ על הצד הטוב ביותר. הוא נענה לכל גחמה ובקשה בחפץ לב ובנכונות. עד היום לא היה מארגן כמוהו.
בשנים האחרונות המרוץ התרחב וגדל. מידי שנה נצרכנו לארגון יותר מקיף. כח האדם שעמד לרשותנו- המתנדבים המסורים מקבוץ עין גדי- כבר לא היה מסוגל לכסות את כל הצרכים. המועצה האזורית "תמר", אשר נשאה במרבית העול הכספי והארגוני, שכרה חברות מבחוץ. עד היום חברות אלו לא הוכיחו את עצמן ולא ספקו את הסחורה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במרוץ האחרון, שהיו בו כשלים לא מעטים. אנחנו, המארגנים מהקיבוץ ומהמועצה, ישבנו על המדוכה, דנו בדבר והצענו מספר שיפורים. אני מקווה שאלה יבואו לידי ביטוי במרוץ הבא.
יחד עם זאת אנחנו רואים חשיבות עצומה בהמשך ההשתתפות של אנשי עין גדי, לא בבחינת כוח אדם גרידא אלא מבחינת רוח ההתנדבות והאווירה היתרה שמקנים למרוץ את יחודו.