אודות גיורא

גיורא רון
בן משק. נולד בכ"ט ניסן תש"ך, 26.4.1960,
נפל בט"ז סיון תשמ"ב 7.7.1982, בגיל 22.

אחיו של תומר רון ז"ל

תולדות חייו
גיורא, בן רותי ואלי רון, נולד בחיפה, ושהה בקרית-חיים בחודש הראשון לחייו. בזמן בו נולד היתה עין-גדי ב"קצה העולם". הדרך היתה משובשת, והנסיעה ארכה שעות ארוכות. משום כך הרך הנולד הגיע הביתה בטיסה בפייפר.
גיורא גדל והתחנך בחברת הילדים המצומצמת ולמד בביתו הקיבוצי 9 שנים. לאחר מכן השלים, כמו כל בני כיתתו,את לימודיו בביה"ס התיכון בערד. לאחר יום לימודים ארוך ונסיעה מתישה היה מגיע הביתה, לובש בגדי ספורט ויוצא לאימון ריצה. כך מידי יום ביומו. בהיותו תלמיד מצטיין נבחר לייצג את בית-ספרו במשלחת נוער שהתארחה אצל הקהילה היהודית באנגליה.
עם סיום לימודיו הוא יצא לשנת שרות בקרית-עקרון ועסק בהדרכת הנוער המקומי. שנה זו תרמה רבות להתפתחותו ולעיצוב אישיותו. עולמות חדשים נתגלו לפניו- ציור, מוסיקה, ספרות, פילוסופיה. זאת בנוסף לריצה, שהיתה לחם חוקו הקבוע. בשנה זו גילה את היופי שבחברות ויצר קשרי רעות אמיצים עם שותפיו לדרך.
את הפריחה הזאת קטע באכזריות השרות הצבאי. גיורא הרגיש בצבא חנוק. במקום להתפתח הוא הולך ומתאבן. כשהיה מגיע הביתה בשבתות היה מכריח את עצמו להתעורר השכם בבוקר, למרות שהיה עייף כפי שחייל קרבי יכול להיות אחרי לילות אימונים ללא שינה, כדי שיוכל לעסוק במה שאהוב עליו. "אינני יכול לבזבז את השבת על שינה", נהג לומר.
כמפקד היו לו לבטים קשים ביותר. גיורא סבר שאין לו, או לכל אדם שהוא, זכות לפקד על זולתו או להעניש את זולתו. הוא ניסה דרך אחרת, דרך של הסברה ושכנוע. מובן ששיטה זו לא עמדה תמיד במבחן המציאות הצה"לית, וגיורא היה נתון כל הזמן בתסכול עמוק. הוא ניסה להשתחרר מן הפיקוד ללא הצלחה.
למרות סלידתו מדרך התנהלות הצבא היה מפקד אהוב על פיקודיו, ואף נבחר כחייל מצטיין להשתתף בקבלת הפנים אצל הנשיא ביום העצמאות.
חודשים מספר לפני השחרור המיוחל פרצה מלחמת לבנון. גיורא השתתף בפריצה לאורך כביש החוף. הוא נורה בגבו ע"י צלף, מתוך בית שמעליו התנוסס דגל לבן, סמוך לעיירה ראס נבי יונס.
כך נגדעו החיים שאך החלו ללבלב ולפרוח.

רסיסים מן הילדות
כשגיורא היה ילד קטן הרופא היה מגיע לעין-גדי הרחוקה בפייפר.
גיורא נסע לתל-אביב ולהפתעתו ראה הרבה מטוסים. הוא מסביר זאת בדרכו:
"אמא, את יודעת למה בתל-אביב יש הרבה אווירונים? –כי יש שם הרבה אנשים וצריכים לבוא אליהם הרבה רופאים!"...

גיורא שואל מדוע שרים בחנוכה "סורה חושך, הלאה שחור". המטפלת זהבה מסבירה לו שרוצים שבחנוכה יהיה הרבה אור.
גיורא מנדב הסבר משלו:
"כדי שלא יתבלבלו בין הלביבות לסופגניות!"...

תמונה מן הילדות
גיורא גדל עם אורלי רז מינקות ועד סיום הלימודים בערד. הם לנו באותו החדר בלינה המשותפת ויחד "ישבו על הסיר". היה ביניהם קשר מיוחד. הם אפילו היו "משותפים" בסבים, בסבתות ובדוד ארנון.
כשנודע לגיורא (בגיל שנתיים) ששם משפחתה של אורלי הוא רז אמר:
"גיורא רון וגם רז"...

אורלי מרגישה אחריות ממריצה את גיורא להכנס לאמבטיה, והוא משיב:
"אבל אני עוד לא פשוט!"

מתוך דברים שאורלי כתבה לזכרו של גיורא:
...אתה נמצא בזכרונות הילדות שלי כשם שאני נמצאת שם....אני זוכרת שהייתי מצהירה שאתחתן רק אתך. האמנתי שאם אני מאוהבת בך, אלוהים גורם שזה יהיה הדדי. "ידעתי" שאתה לא מראה לי אהבה רק משום שאתה מתבייש...
אני כל הזמן מלאה אותך, ביחוד עכשיו כשאני לומדת. אני לוקחת את זה בתור צוואה. אם אגיע לחינוך בסופו של דבר, אעשה זאת איך שאתה היית רוצה שאעשה.

גיורא כונה בפי בועז, בן הדוד האהוב, בשם "שגישק".
כשהיו השניים ילדים קטנים עדר בועז בגינה. כשהפסיק כדי לנוח גיורא היה ממריץ אותו: "בועז, מה העניינים?!"

מתוך דברים שכתב בועז:
...בכל עצב יש שמחה, שאמנם מהולה בכאב, אבל אני מנסה "לשאוב" את הרגעים היפים. אני נזכר בחיבוק האחרון עם גיורא, שהיה גם הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא אמר "להתראות בקרוב" ולא ידעתי שזה יהיה כל כך רחוק.

קטעי מכתבים
מתוך מכתב שנשלח מקרית-עקרון בשנת שרות:
שלום לכולם- אמא, ארז, רונן ופלוטו!(הכלב המשפחתי)
...אני מחכה בחוסר סבלנות למוסף הספורט של מעריב לראות אם אבא מופיע שם.
מה עם "זן ואמנות החזקת האופנוע"? קראתם אותו כבר? אם לא, תאספו הרבה כוח וכדאי להתחיל.
מהירות החיים שלנו פה- זה משהו לא נורמלי. כל היום מתרוצצים, מסדרים, מארגנים. וההנאה- עצומה. כבר ביקרנו בהמון משפחות ויצרנו המון קשרים. האנשים פה מכניסים אורחים בשמחה עצומה. כל מה שצריך זה לדפוק על הדלת ולהיכנס. אנחנו תמיד רצויים.

מכתב מן הטירונות
...אני שונא הכל, אני אוהב הכל, אני מבולבל לגמרי. מתקיפים אותי וקשה לי להתגונן. אני מרגיש שאני הולך ונכנע- הרבה יותר מהר ממה שחשבתי שאחזיק מעמד. באתי באנטי לצבא ואני מנסה כל הזמן, במלחמה נואשת, להשאר באותה ההרגשה. לא יודע למה. קשה לי בצבא-אפילו שאני מסוגל כנראה לאטום את עצמי-ואני לא מרגיש הרבה. אני הופך לגוף בלבד וזה מפחיד אותי.

מכתב לרונן, האח הצעיר בן 10, מן הצבא
...בעבודה שלי בצבא החלפתי תפקיד. עכשיו אני מפקד של אנשים אחרים, שהם יותר חדשים בצבא וצריך ללמד אותם איך להיות חיילים. אני צריך להכריח אותם לעשות דברים שהם צריכים- כי לבד הם לא עושים אותם. למדתי להעניש אותם, וזה לקח לי זמן רב. אני לא רגיל לתת עונשים וזה מצב מאד לא נוח לי. בהתחלה הייתי מסביר להם, עוד פעם ועוד פעם- אבל זה לא עזר. עכשיו אני נותן להם עונשים, אבל אני מרגיש מאד לא נוח עם זה, וזה לא נותן לי מנוח.

קטעי הגות
גיורא כתב הרבה. מבלי שלמד פילוסופיה, חינוך או כל דבר אחר הוא גיבש לעצמו פילוסופית חיים בבגרות מפתיעה. את רשימותיו מצאנו, לאחר מותו, מפוזרות באי סדר בחדרו, כתובות בכתב יד כמעט בלתי קריא.
מובאים כאן רק רסיסים מן הדברים.

על החיים
...אני תופס את החיים כמהות מסוימת שקיימת בעולם- כאילו אוקיינוס של חומר- וכולנו יוצאים מאותו אוקיינוס. אנחנו, החיות, הצמחים, וכנראה שגם כל הדומם בעינינו. והחיים אינם הולכים לאיבוד. הכל מצטרף ומזין את האוקיינוס האדיר הזה...
...גם לחיות יש נשמה. חוסר שקט, בדידות. כי ברגע שהדבר חי, הרי יש לו משהו נוסף על הקיום החומרי.
...הקיום הוא יחסי לחלוטין. בלעדי החוץ אין לי קיום. אני מדמיין לעצמי אותי בחלל אין סופי, בלי שום גוף, שום דבר מלבדי. הרי שאינני כלום. אין שום משמעות למצבור החומר הזה. אך מספיק סלע לידי, גוף חיצוני אותו אני יכול לחוש, לחשוב, להתיחס- והרי קבלתי את מלא המשמעות של חיי.
...כוח החיים נמצא בכל מקום במהותו, מין ערפל המקיף את הכל. ביצורים ובצמחים הוא מתגבש ומתרכז. החיים שמתים- כוח החיים שבהם חוזר למקורו. כך ששום דבר אינו הולך לאיבוד. איך שהוא, כל הגוף הזה (אלוהים) אוצר בקרבו את כל הנסיון והחוויות שחוו החיים....

על החינוך
...אני לא מבין למה החברה כל כך פוחדת מחשיפה של הצעירים לגרויים שלא באים מתוך החברה המוגבלת והמסוימת שלהם. אם האנשים כל כך בטוחים בצדקת דרכם (עד שהם רוצים להעביר אותה לילדיהם), מה יש להם לחשוש מחשיפה לגישה שונה? להיפך, הילד יצטרך להתמודד וללמוד גיוון של דרכי מחשבה וייצא מועשר וקרוב הרבה יותר לעצמו, למה שהוא חושב ומרגיש כנכון.
...לאף אחד אין זכות לחנך אף אחד, כיוון שלאף אחד אין חזקה על האמת. לכל אדם הזכות להתפתח באופן עצמאי, לפי רצונו.
החינוך הבריא הוא ההתפתחות הטבעית, המחשבה העצמית. לא חינוך כי אם התפתחות אישית, לא התאמת המחונך למערכת היחסים של המחנך, אלא עזרה לאחר לפתח את אישיותו הוא.
לא להגיד למישהו "זה טוב וזה רע"- אין מוסר עליון שאני יודע אותו.
...החינוך נותן את המצע הגדול, את החממה. מנתק את המחונך מאי הוודאות ונותן לו תשובות בטוחות ומטרות מוגדרות. האפשרות השניה היא גדילה באין סוף כיוונים, הווה אומר קיפאון, התנוונות.

על הצבא
לא טוב לי בצבא. זה לא אני. אני מתרחק מעצמי כל הזמן, ולא טוב לי כך.
ישנם גם דברים שקשים לי. אני דורש מהחיילים. בהתחלה הייתי מבקש, ואפילו מתחנן. איך אפשר לי לדרוש מבן אדם לעשות משהו- בהתאם לרצוני? במשך הזמן זה נעלם, אבל לפעמים אני תופס את עצמי. והרי אני עצמי-בבית, כמעט לעולם אי י דורש מאנשים דרישות, למעט אלו שעצם קיומי דורש.
...הנשמה לא מתה, רק דוכאה עד עפר,הושפלה ונסגרה בקופסא. אני סגור ומסוגר שנתיים. לא אוהב, לא סובל, מין מועקה. המאבק על הנשמה הוא הקשה ביותר שאני זוכר. התעוררתי ועזבתי את קורס הקצינים.

...בשביל החמור שרעה בדשא של בה"ד 1 לא היה שם צבא ולא גדר, ולא הרס ונשק ושנאה ורוע וניוון ושלילה. הוא ראה דשא ירוק ועצים, אוכל ושלווה. כי המחשבה נותנת לדברים את המשמעות, ומה שאנחנו חושבים- זה שאנו רואים. והוא בשלווה אכל ואכל כל היום. הכלב הנובח ומכרכר סביבו היה כמו זבוב טורדני, שהחמור אף לא ניסה לגרשו, אלא רק התעלם ממנו. והחמור היה חמוד ויפה.

על המוסיקה
הלילה קרה לי דבר נהדר. הקשבתי למוסיקה והיא התלכדה עם המחשבות שלי. משפטים מוסיקליים הסכימו אתי בדיוק. אולי אפילו ניהלתי מין דו שיח אתם.
הרגשתי פתאום שמה שאני חושב ומרגיש גם הצלילים מרגישים כמוני.
הרגשתי שקיט ג'ארט הוא קר ומחושב, וארל גרנר הוא חם וספונטני.

אלה היו קטעים בודדים מתוך עזבונו הרוחני של גיורא. מתוכם אפשר להבחין בנפש חכמה ורגישה לו ולזולת.

קטעי ראיונות
אורית שרון- חברה בגרעין "עודד"
...גיורא ואני הדרכנו יחד את כיתה ח'. זו היתה חוויה אדירה. עד היום כל דבר, כל מעשה שלי נשפט בעיניים של גיורא. משפטים, רעיונות, תפיסת עולם. הדבר החשוב-לעמוד בלוח הזמנים. הכל מנוהל בסדר ובארגון. זה לא היה לו פשוט. הוא היה בישן גדול, וכל דבר היה חדש עבורו, אבל היה מוכן להתנסות וללכת עם הדברים עד הסוף...
בחיים לא רב עם מישהו, למרות שהיה חלוק בדעותיו. ידע איך להקשיב ואיך לומר את דעותיו השונות, בכל תחום. תמיד חשב אחרת. היה לנו ויכוח מה נכון-האם לחנך, או לתת לחניכים לצמוח בהתאם לאופי ולכישורים. הוא הבין מהר מאד שזה מאד פטרוני להגיד להם מה לעשות.
חייתי עם גיורא בס"ה שנה וחודש. היו עוד כמה מפגשים. אבל נגיעתו בחיי כל כך משמעותית! כשאני קוראת ספר אני ממשיכה אתו את הדיאלוג.
זה לא רק אצלי. אני רואה את החברים שלו מהצבא, שהיו אתו 7 חודשים, באים לעין-גדי שנה אחר שנה.

שאול אריאלי- מ"פ וחבר
גיורא הגיע אלי אחרי שהחליט לא להיות קצין. לראשונה בחיי שמעתי נימוק כמו שלו- אין לאדם זכות לחנך ולהשפיע על התנהגותם של אחרים, גם במסגרת הצבאית. אין אמת מוחלטת, ולכן אין זכות לפקד.
בסופו של דבר גיורא היה מחנך באופן פעיל, גם אם לא עשה זאת במוצהר ובמודע.
הדבר הקשה ביותר הצרוב בזיכרוני הוא האירוע בו גיורא נהרג. גם הוא קשור לקטע החינוכי שלו.
מספר שבועות לפני המלחמה, באחת מישיבות הסגל, אמר גיל, אחד המ"כים, שיש לו קושי להיות חבר ומטפל, ומצד שני להעניש. דווקא גיורא, שהיה סמל מחלקה, אמר לו שאין קושי לחבר בין הדברים. הוא יחליף את גיל ויראה לו איך עושים זאת.
ביום השני למלחמה שקבלנו את הנגמ"שים. גיורא היה מבחינתי קצין ומפקד הכלי. מסתבר (דבר שנודע לי מאוחר יותר) שגיורא הודיע לגיל שלמרות המלחמה הם ממשיכים בחילופי התפקידים. הוא עבר לתא הלוחמים, ושם נפגע.
דבר זה ממחיש יותר מכל את יחסו לחבר, לקולגה ולפיקודים, את דמותו החינוכית ואת לקיחת האחריות.

צילום משפחתי: מימין: למעלה אלי ורונן, למטה רותי, גיורא, תומר וארז