"ואף על פי כן נוע תנוע"
(מתוך: אגרת לחברים 1/3/1967)
מעשה בטנדר "פורד" שיצא עם ערב מתל-אביב והגיע לעין-גדי לשעת תחילת העבודה, והקורות אותו בדרך.
במסעף חצור נשמעים פכפוכי-אימים. "לקינו בתקר", אני אומר בלועזית. ידידנו ח. יורד לבעוט בצמיגים, והנה כולם מלאים וחסונים. "אין תקר" – אומר ח. כמובן, אין דומה מראה עיניים למבעט רגליים, ואני מכה את הגלגלים כסדרם, אף אחד לא קופח. "בודאי אבן נכנסה בין הגלגלים" אומר ח. שנינו ממשמשים את זוגות הגלגלים האחוריים, והנה לא דובים ולא אבן. עוד אנו תוהים, וכבר חוזות עינינו כי כל דמיון בין כיוון הגלגלים מאחור ובין כיוון המכונית הוא מקרי בלבד. ידידנו ח. ממשש את מקום השואב ומצהיר: "נקרעו הגוז'ונים". כמובן שמחתי עד מאוד, סוף-סוף אראה עין בעין מהם אותם חלקים מופלאים הקרויים "גוז'ונים" בפי בעלי העגלות ובעלי המוסכים, והנה מסתבר כי אינם אלא הברגים אליהם מחובר הגלגל. אלא מאי? כדי לשלוף את שבריהם ולהרכיב חדשים במקומם, יש להגביה את המכונית בעזרת המגבה, לפתוח את האום היחיד שנותר לפליטה, להסיר את צמד הגלגלים, לשלוף את הסרן האחורי, להסיר את תוף הבלמים ולסיום – להקיש בפטיש על ספיחי הפרשה, כלומר על מה שהיה פעם גוז'ונים. למרבה ההפתעה מסתבר כי לצורך העבודה נחוצים גם כלים, ובארגזי הכלים שלנו המצאי הוא כדלקמן: מאתיים מטר חוטי חשמל, חמש נורות להחלפה, ארבעה כיסויי פלסטיק אדומים לפנס אחורי, צרור מפתחות-ברגים, מגבה ללא מוט ופטיש 150 גרם.
"לעבודה" – אומר ח. ולא ידע כי יצטרך לשנן לעצמו מלה זו במשך ארבע וחצי שעות ברציפות. הנהג לא נותן לטרמפאי להשתתף במבצע: "מישהו צריך להישאר עם ידיים נקיות".
(לאחר מכן כששאל ח. "יש לך מטפחת"? הציע לו הטרמפאי לקנח את אפו, דבר שכמעט ועלה לו במחיר חייו).
מוט עץ שבקצהו שתי מנורות איפשר לי להפגין ידע חשמלי מפתיע, ולספק תאורה לאיש העמל. ח. שוכב על האדמה הקרה ונלחם עם המגבה בעזרת מפתח ברגים, כשהדי המאמץ נשמעים למרחוק. בניגוד למצופה התרוממה המכונית והוסרו הגלגלים. עוד שעה קלה – והסרן האחורי נשלף. עתה חוזים אנו באום שגדלה כאגרוף, יעד חדש להילחם בו.
"אזמל" אומר ח. כאותו מנתח המכיר בגודל הרגע והמעשה. והאזמל מאין יימצא? כמובן הטרמפאי ממשיך במקצועו, וזוכה לטרמפ של חצות אל העיר הקרובה, ומקבל בהשאלה זוג אזמלים מבעל תחנת דלק טוב לב. ח. מרוצה מאוד, ואני מניח כי בעזרת עצבים ואמביציה אפשר יהיה לעשות גם "אוברול" על אם הדרך.
הך פטיש, עלה וצנח, את האום הכה נא כך.
האום החליטה להיות נבונה ולהיפתח, ותחתיה נתגלה הוד מעלתו המיסב. מכאן ועד השלב של הוצאת שברי הגוז'ונים – הדרך קצרה, אך מלאכת סיום זאת סירבה להתבצע, מתוך זלזול בפטיש הזוטר בן 150 הגרמים. "רק עוד פטיש כבד וזהו" מסנן ח. מבין שיניו, ואזי יוצאים לעצור משאית כבדה. למראה פס מנורות שבמרכזו משולש מאיר, פוסח לבנו על פעימה אחת מרוב גיל. ח. עודנו גוחן על התוף, והטרמפאי מנופף במוט העץ ששתי נורות בקצהו, כמאותת בדגלים. משאית ענק של מפעלי תובלה עוצרת, והנוהג בה – ידידנו ש. כ. מפיו אנו שומעים כי ראה זוג אורות מתנועעים, ואדם עומד כפוף ליד כירה, (הוא תוף הבלמים, כמובן), לכן הוא עצר כאן כי חשב שפתחו סטייקיה חדשה. כתמורה בעד פטיש כבד זיכינו אותו באינפורמציה שוטפת. ("רוזמן התחתן כבר? כן? עם מי?").
לאחר הפירוק – באה ההרכבה, כלומר אותו סיפור מעשה לערך, כשהוא כתוב מן הסוף להתחלה.
בשעה שתיים ושלושים אחר חצות אפשר היה לשיר את ההמנון ("בית נבאללה").
הביתה הגענו הודות לתנועות האינסטינקטיביות של ח. המורגל בכבישי הדרום. אחרת איני יכול להסביר כיצד הוא נסע על הכביש בעיניים עצומות. השירים היפים ששר הטרמפאי על מנת לעורר את הנהג, רק הפילו תנומה על הזמר עצמו.
לאחר מעשה הסתבר שסך הכל קצת נשחקו סרטי החיכוך של סנדלי הבלמים, וקצת נשפך המיסב הקוני.
אגב, איך קוראים בעברית לגוז'ונים?