זה לא פשוט להיות תמיד הראשונים
לתוך מדבר להיולד כנחשונים
לבנות קיבוץ עם המוצץ והחיתול,
זה לא עניין לבדחנים ולהיתול.

להתרגל לנקודה החדשה
רק ארבעה כל כך קטנים, או חמישה
זה לא פשוט, חי המדבר וההרים,
אני יודע זאת, חבריה "נשרים".

לפתוח גן ראשון אחרי אלפיים שנות
ולגלות את ההבדל בין הבנים והבנות
וכל פליטה של פה, לקרוא עליה ב"אפיק"
להיות תמיד הכי גדולים - ולא גדולים מספיק.

לחיות עם ההורים שלא יודעים עוד איך
ואיפה ומתי ומה זה לחנך
לצמוח בבידוד כמעט לא אפשרי,
זה לא פשוט, אני יודע, "נשרים".

לכתוב "שלום לך כיתה אלף" על פני לוח בתול
לראות בט"ו בשבט איך עץ ראשון שתול
לגדול יוד-חית שנים בחום יוקד ואכזרי
ולהרגיש עתים בתוך חדר האוכל כמו זרים.

להיות תמיד הראשונים זה לא פשוט
לראות איך כלום הופך הרבה, בשמץ התרגשות,
להיות שפן הניסיונות של הדורות הצעירים,
זה לא פשוט, אני יודע, "נשרים".

אבל למרות הכל אתם, ה"נשרים",
אתם הילדים הראשונים שמתבגרים,
ואם נזכה ולא טעינו קצת יותר מדי -
תהיו הראשונים לשוב הביתה -
לא חשוב מתי.