סבתא יקרה שלי,
אותך אני זוכרת מקריאה לי סיפורים כל רגע ורגע כשהייתי מגיעה אליכם. ותמיד כשהייתי נכנסת אליכם הביתה, את היית הראשונה שקיבלת חיבוק. תמיד היית מברכת אותי לשלום, גם כשהייתי באה וגם כשהלכתי.
השנה הלכת לי ממחלת הסרטן ועצוב לי שכך. את היית סבתא פשוט מדהימה ומקסימה ולא הייתה לי סבתא שכזאת.
אני אוהבת אותך,
אור.
===============================
סבתא יקרה שלי,
בכל לילה אני נזכרת בך וחושבת עלייך.
אני אוהבת אותךומתגעגעת. אני מדמיינת האם את גם מתגעגעת אליי?
את חסרה לי מאוד, כשאני באה לבקר בעין גדי.
אני מתגעגעת לעוגת הביסקוויטים שהיית מכינה לנו.
את היית התופרת הכי טובה בעולם ועכשיו זה יחסר לי מאוד.
אני אוהבת אותך,
רוני
=======================
שלושים ללכתה של נירה
אני נאחז בדמותה של נירה בהעלותי בדעתי שהלכה מאתנו ממש בשנת השישים לעין גדי, וכמו רבים אחרים הטמונים כאן, היא חלק מאתנו.
אולי אני יכול להגיד שבשלב זה יש לה זכות אחרונים. היא מסמלת "את כל אלה שהלכו לפניי" (קטע משירו המרגש של יענק'לה גלפז "הדרך מול ההר").
נירה תרמה בחייה את כל הטוב בעמל ובהתנדבות, יחד עם כל אלא שאנחנו עומדים למרגלותיהם. הרבה בזכותם הגענו עד הלום. ההיסטוריה של קיבוץ עין גדי נמצאת במקום הזה. מובן שכל נפש היא עולם ומלואו, ושונה האחת מהשנייה. כולם יחד הם אתנו "רקמה אנושית אחת חיה".
אין כמו שירו של מוטי המר כדי להביע את הרגשתי:
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו
אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.
אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.
לבסוף, ברצוני חצטט קטע משירו של גלפז:
"...אל ההר הזה אבואה
יגע ופרך
אך בא הזמן לשבת קמעה
ושם לפגוש את כל שהיו לפניי..."
יהי זכרה של נירה שמור עמנו.
אלי רון
===========================
לנירה,
התיישבתי לכתוב עלייך, הייתי מעדיפה לשוחח איתך במקום לכתוב. את חסרה לי וקשה לי מאוד.
זכיתי להיפרד ממך ולומר לך כמה שאני אוהבת אותך. היית בהכרה וידעת כנראה שזמנך קצוב.
אני מנסה עכשיו לסכם את מערכת היחסים בינינו והקשר שהתחיל כבר לפני 55 שנית בבית הילדים, שם גדלו יחד נועם בנך ואמנון בננו ז"ל. גידלנו אותם בלינה המשותפת, נפגשנו בהשכבות הערב כשכל אחת מנסה להיפרד מבנה בסיפור או שיר ערש לפני השינה. לא התפתחו בינינו יחסים מיוחדים. כל אחת מאיתנו התפתחה בעבודתה. אני השקעתי את עצמי בעבודות שעשיתי ודרכינו לא נפגשו.
ממרחק הערכתי תמיד את המסירות שלך לחמשת ילדייך וראיתי בך אם למופת.
היית מטפלת של כיתת נשרים וטיפלת בבננו הבכור יאיר. נפגשנו בהמשך לתקופות קצרות כשביחד עבדנו במטבח.
בהמשך למדת תפירה - מקצוע בו התמדת הרבה שנים.
כשהקמתי את סדנת המשי - עזרת לי בעבודת התפירה של הצעיפים והשמלות ושוב התחדשו הקשרים שהחלו להירקם שנים קודם לכן בבית הילדים.
שתינו שונות מאוד בהתנהגות ובדעות ולא תמיד הסכמנו בינינו והייתה לנו ביקורת הדדית.
ידענו להתגבר על המחלוקות ועל אי ההבנות בעזרת קבלת האחת את השנייה.
נירה, את הפדנטית, המסודרת, לעומתי המרבה בדיבור והישירה. הצלחנו לטפח את הקשרים כך שיהיה לנו כייף לשוחח ולחלוק התרשמויות וחוויות.
היית לי ממש חברה.
אוהבת.
שרה בניהו
========================
לנירה - שלושים יום ללכתך
הלכנו יחדיו, צועדים לאט, בשבילי בטון יצוקים המשדרים יציבות בתוך הגן הבוטני שבקיבוץ, הוא ביתך.
ליד צמחי הבושם, המשכרים בריחם ולמראה הפריחה הצבעונית המרהיבה, בצל העצים כבדי הצל, הבאובב.
קולך רגוע, מקרין שלווה שנסוכה בך, ביטחון ואופטימיות נטועים בך עמוק.
כולך תקווה שתוצאות הטיפול לא יאחרו להגיע, רופאה מסורה, צוות רופאים מיומן, ואמונה גדולה - יביאו להבראתך מהמחלה.
התמודדת באומץ עם מחלת הסרטן שנה אחר שנה, לא הרמת ידייך, המשכת לתפקד, לתפור, לתקן, ליצור ולהעניק לבני המשפחה ולחברייך חום ואהבה, לעטוף אותם בשקט שלך, לגלות שוב ושוב שיש טעם לחייך.
בשיחת הטלפון בינינו, חקרת ודרשת, שאלת, רצית לדעת מה שלום הנכדות רוני ואור, ואיך גדל ומתפתח הנכד אריאל, איך עידן ושני מרגישים, מה הם עושים, מה חדש ואיך אנחנו מרגישים?
וכשבאתי להיפרד ממך בבית החולים, נעורת, פקחת עינייך. מה שלום הבנות, שאלת. מסור להן את אהבתי, גם לשני המקסימה, וציינת את מסירותו של עידן אלייך, הבן האהוב ששמר עלייך ולא השאירך לבד.
הקמת, טיפחת ובנית משפחה לתפארת, עמלת וטרחת לא לשווא.
השארת אחרייך זיכרונות טובים, קול שירתך במקהלה שלא יישכח, זיכרון של חכמת חיים, מבט מפוקח, ישירה ואמיתית.
יהי זכרך מבורך.
צביקה (ושולה) תדמור
(ההורים של שני, אשתו של עידן
============================
נירה אישה יקרה שהערכתי והוקרתי מאוד
הפעם הראשונה בה ירדתי לעין גדי אחרי הטיול השנתי בכיתה י', הייתה אחרי בחינות הבגרות. כשהחלטתי להצטרף לגרעין יעלים. עשיתי את כל הדרך לבדי, לפי הוראות ותיאורים של תמר חברתי מילדות, ששכנעה אותי להצטרף לגרעין המתגבש. הגעתי לתחנה המרכזית בתל אביב ולקח לי זמן למצוא את התחנה לעין גדי, שלא הייתה בין כל התחנות, אלא מאחור, בגב התחנה, ליד המוסכים. לא הייתי בטוחה שאכן זה המקום. היו שם כמה אנשים צעירים, ביניהם זוג תמיר עם תינוק. האישה החזיקה בזרועותיה את התינוק. שאלתי אותם אם זו באמת התחנה והם אישרו. חיכיתי אתם. התינוק היה נועם.
זו הייתה פגישתי הראשונה עם משפחתכם, משפחת סיני.
לימים, כשעליתי מבית ספר שדה לקיבוץ והצטרפתי אל זאביק, הכרתי אתכם שוב לאט, דרך הופעות של הרצל ונחמה במסיבות פורים.
זאביק מאוד התרשם מהילד נועם. הוא מצא חן בעיניו.
אני זוכרת את ההריון של נירה עם התאומים, בטן כזו גדולה ויפה לא ראיתי מימיי ועד היום אני רואה אותה מול עיני דמיוני.
זכיתי להכיר את נירה דרך עומרי. בשבילי היא קודם כל אמא של עומרי. אמא של כולכם. אמא משקיעה. אני גם זוכרת את אביבה דאן שספרה איך איך למדה ממנה אחזקת בית. אהבתי את האמהות הרגישה והנבונה והאוהבת שלה. את השקט, את הכל עשתה בשקט, מדדה בשקט וארגנה טקסים, סיפרה בשקט ושאלה וביררה. אהבתי מאוד את השקט שלה ואת דרכה העדינה הרואה דברים ומבחינה בעיקר באכפתיות.
הצטרפתי גם לחוג התפירה ולמדתי ממנה לתפור שרוואל. אבל גם אחרי הקורס העדפתי לתת לה לתפור בשבילי מאשר לתפור בעצמי. סמכתי עליה יותר.
עם השנים נוצר בינינו קשר חברי יותר מעבר להזדקקויות שלנו. קשר שהתגבר והתפתח עוד יותר דווקא מאז המחלה. כשישבתי לידה ושוחחנו גיליתי את כוחותיה וחינה עוד ועוד.
אהבתי להיות אתה ולהקשיב לה. אופן ההתמודדות שלה עם מצבים קשים היה מרשים, אצילי ונבון.
זכורה לי במיוחד השיחה שהייתה לנו במחלקה לשיקום השמיעה, בה חשוב היה לה להציג אותי בפני הצוות. זה ריגש אותי מאוד.
אני אמשיך לשאת את זכרה בהוקרה ובהערכה ותמיד היא תהיה בשבילי לפני הכל - אמא של עומרי. אמא שתמיד נמצאת שם בשבילו...
אלישבע רוזנבוים
============================
למשפחת סיני היקרה,
ברצוננו להביע במספר מילים את השתתפותנו בצערכם ובאבלכם בשל פטירתה של נירה היקרה.
זכות הייתה לנו לטפל בנירה, אשר נלחמה בכל שלבי הטיפול הקשים.
במהלך המעקב והטיפולים למדנו להכיר אדם נפלא, משפחה תומכת ואוהבת, המהווה דוגמא ומופת לתפקוד במצב כה קשה.
אנו חשים כאב וצער על האבדן.
אנו נעמוד לשירותכם במידה ותזדקקו לעזרה בכל סוגיה שהיא.
מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
בברכה,
צוות טיפול יום המטולוגיה
