דברי הספד בלוויה

07 פברואר, 2016

דברים לזכרה של נירה

נירה יקרה ואהובה באנו כולנו בני משפחה, חברי קיבוץ וחברות ילדותייך להיפרד ממך בצער ובכאב עמוק.

נירה, שאיתך עברתי 56 שנות חיים באהבה, בהערכה, בחברות חמה והדוקה. יחד הקמנו בית ומשפחה לתפארת. בנים, כלות ונכדים מסורים ואוהבים שליוו אותך לאחרונה ועברו איתך את קשיי המחלה ומאבקך לכל אורך הדרך. היינו איתך ביום ובלילה ובסוף בו הוכרעת.

נירה אהובה, את שהיית מעט מופנמת, לא תמיד זכית להכרה ביכולותייך ובכישורייך. את שידעת לאהוב והיית נאהבת. רבים חיזרו אחרייך. את חלקם זכיתי להכיר וגם את לבטייך. את שינקת מלידתך את אווירת הקיבוץ לא ראית את עצמך ממשיכה בו. חשבת על מושב בעקבות חבר שהיה לך תקופה ארוכה. חשבת על דרך אחרת ומתוך מכתבי האהבה המקסימים שנתת לי לקרוא למדתי רבות על תכונותייך.

רצה הגורל ומתוך ההכרות שלנו צמחה אהבה ונוצר הקשר שבעקבותיו באת אחרי לעין גדי.

זכור לי השבוע הראשון שלך בעין גדי קוטפת עגבניות כפופת גוו, צרובת שמש וכל גבך כוויה אחת גדולה. חרדתי שהשבוע הראשון יהיה גם האחרון אבל היה בך הכוח והרצון להמשיך למרות התנאים הקשים, המרחק, הניתוק. למרות כל אלו את עמדת בהם.

ובנינו פה יחד בית ומשפחה לתפארת.

תמיד היתה נשאלת השאלה, שעליה הייתי צריך להשיב, לאחר כל כך הרבה שנים ביחד, אם הייתי צריך לבחור מחדש, הייתי משיב ומשיב גם עכשיו. הייתי בוחר באותה דרך ובוחר בך.

לאחרונה עברת תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלת הסרטן. מחלה שהחלה ב 2010 והסתיימה עכשיו. שנים של סבל ומאבק שהמשפחה כולה עומדת לימינך במסירות בימים ובלילות. לא השארנו אותך לבד.

לא אנחנו ולא הצוות הרפואי בביה"ח לא חדלנו להתפעל מחיוניותך על ההקפדה במראך המושקע והמטופח כל זה תוך כאב וסבל בלתי רגילים, ואת בשקט נפשי האופייני לך מקבלת בהבנה את הטיפול והשלכותיו.

בימים האחרונים חשת בסוף הקרב. עמדנו ליד מיטתך ואת בצלילות רבה שואלת אם חברותייך ממסדה היו בלוויה. לשאלתי איזו לוויה? ומי מת? ענית לי: "אני מתתי". לאחר שניות השלמת: "ההזיות כנראה משפיעות עלי".

חלפו יומיים וההזיה הפכה למציאות ואת לא איתנו.

רבים החברים ובעלי התפקידים שסייעו לנו במאבק ובמיוחד צוות הבריאות, האחיות, המזכירה, רכז הבריאות והרופא.

היום הגעת לסוף הדרך ופנינו מול ההר, לא רק בשיר, נוחי על משכבך בשלום ובשלווה בין רגבי האדמה ולא ירחק היום שאשוב לנוח לצידך.

 

הרצל

 

"איכה ירדת אדם" אמרת לי פתאום באחת הפעמים שישבתי לידך בבית החולים. כששאלתי אותך למה את מתכוונת אמרת: "איך אדם מגיע לשפל המדרגה".

אמא, היית אדם כל כך מודע לעצמו ולסביבתו ובמיוחד בטיפוח ובאסטטיקה. היית אמנם שקטה ומופנמת אך עם אינטואיציות חזקות ביותר ורגישות אין סופית לדברים שבלב. מעמיקה בתחושות, מחשבות ודעות. היית אלופה בניתוח סיטואציות, עשית זאת בתבונה והצעת פתרונות חכמים ונכונים בנושאים שונים הקשורים אלי, למשפחה, לקיבוץ ועוד.

כלפי חוץ הפגנת ביישנות וסגירות אך בבית לא חסכת אף פעם בדעותייך בכל עניין ודבר ולפעמים גם כעסת על עצמך שלא התעקשת על עניינים שנראו לך נכונים.

היית אמא חמה, אוהבת, רגישה עד שברירית ונוכחת תמיד. גידלת אותנו באהבה ובמסירות. את דאגותייך לנו, לילדים, תמיד הפנמת והדחקת. שלא נדע שאת דואגת. לפעמים החבאת את רגשותייך ודאגותייך כל כך טוב עד שלא חשבנו שאת דואגת לנו כלל.

אהבת לשיר שירים ישראלים וביחד היינו יושבות ושרות שירים שונים כשעידן מלווה בקול ב' ומתרגשות ביחד. בתוך כל אלה היו גם השירים ששרת לי לפני השינה כמו "לושינקה" ו "דוגית שטה" שהיית שרה לי כל לילה לפני השינה. ואח"כ גם אני כאמא שרתי שירים אלו לילדי שלי.

ארון הבגדים שלי יש מלא בשמלות שתפרת לי שבכולן אני הולכת שוב ושוב ושוב. יש אפילו כמה שאני שומרת עוד מתקופת נערותיי ואת תיקנת אותם שוב ושוב ושוב כדי שאוכל להמשיך ללבוש אותן.

ועוגות הגבינה המעולות שהיית עושה, והסופגניות בחנוכה (למרות שאמרת ששל אלי טובות יותר, אך שלך לא היו מביישות אף מתכון אחר), והמצברייט בפסח שאין שני לו (שאותו למדתי להכין רק בשנים האחרונות) אבל כשאת היית עושה אותם זה היה יוצא הכי טעים.

כל אלו יצרו את חוויות הבית שאת היית אחראית עליהן וסביב חוויות אלו התקבצנו כמשפחה ועליהן גדלנו. ויש עוד המון דברים שמזכירים אותך, את הבית, את הילדות, את החגים את עין גדי. יצרת עם אבא במסירות ובהצלחה רבה משפחה שכולנו קשורים בדרך זו או אחרת אחד לשני ואליכם כהורים.

את ואבא יצרתם קשר זוגי מדהים של קבלה ונתינה הדדית. קשר זוגי זה היה לנו לדוגמא. ואת תמיד רצית את אבא לידך. המסירות בה אבא טיפל בך בשנים האחרונות, במהלך מחלתך, ועד הרגע האחרון, ראויים להערכה רבה. זכית אמא שיהיה לך בעל כזה וזוגיות כזו.

בכל דבר ועניין היית מקשיבה לי לפעמים כחברה ולפעמים גם כיריבה אך היה בינינו קשר טוב, ישיר וכן שכלל בתוכו את כל המרכיבים האפשריים של מערכת יחסים בין אם לבת.

ניהלנו, מידי פעם, שיחות מעמיקות על נושאים שונים עד שהיינו מגיעות למקומות שעליהם פחדת או היית נבוכה לדבר. אבל, לפתע, בימים האחרונים לחייך הגיעה פתיחות שלא היתה בך בדרך כלל ורצית לדבר, בשיא הפיקחות, על ההלוויה שלך. ואני הלכתי איתך וסיפרתי לך מה אני מתכוונת להגיד עלייך בלוויה שלך. ואת הקשבת והקשבת בקשב רב.

את מופנמת בי אמא בכל הוויתי ובעצם קיומי, הטבעת בי את חותמך והשארת חלל עצום בלכתך לאבא ולכולנו.

נוחי על משכבך בשלום.

 

יפעת

 

*****************************

  

 

*****************************

***************************** 

 

 

נדוש להגיד שאני לא מאמין. אף על פי שאתה יודע שהמצב קשה, כשאתה בא לבקר את נירה ורואה את פניה זוהרים לקראתך, את מראיה המטופח, שהיה חשוב לה, אתה מבין כמה היה חזק רצון החיים שלה.

היא התמודדה בגבורה, בעזרת כל משפחתה הענפה. מידי פעם, כשבקרתי בביתה, השתדלתי לעודד אותה לפעילות גופנית כל שהיא. בעצם התפרצתי לדלת פתוחה. בדרך כלל אזרה את כל כוחותיה הדלים ומיצתה עד תום את רצון החיים האדיר שבה. זה כלל, בין היתר, השתתפות בחבורת הזמר, שאותה כה אהבה. בתחילה היתה מגיעה לאחר הטיפולים הרפואיים בהליכה, כשהיא נתמכת אך לא מוותרת. לאחר מכן, כשנחלשה עוד יותר, עשתה זאת בעזרת הקלנועית. לאחרונה, בערוב ימיה, כששוב באתי להאיץ בה לצאת להליכה, כבר הייתי מודע לכך שהמצב אבוד. רגליה לא נשאו את גופה, אשר בגד בה. נירה נענעה בראשה והבטיחה שתשתדל. הבחנתי בעיניה העצובות והבנתי שאין תקווה.

אני נזכר באירוע המדהים שיזמו לפני זמן לא רב דרור ומני לשמח את לבה בנגינה ובשירה. חברים רבים הגיעו לקחת חלק בשירה. אלה היו, אכן, רגעים מאושרים. יכולת לראות במבטה את השמחה ואסירות התודה. האם חשבה אז שזאת פרידה שלנו, החברים, ממנה, בישיבה בצוותא ובשירה, כפי שאהבה יותר מכל?

אנחנו נזכור את נירה בדמותה היפה. היא היתה רעיה, אמא וסבתא נאמנה שהעניקה למשפחתה הענפה נתינה ללא גבול. היא עזבה את העולם בידיעה שהיא אהובה על כולם, וכך נזכור אותה.

להרצל, האיש הנאמן, לנועם, זיו, יפעת, עומרי ועידן ובני משפחותיהם- עשיתם ככל שיכולתם. תבוא עליכם ברכה.

 

אלי רון

חבר עין גדי

 

************************************

 

************************************