מימרה עממית זו נמצאת בשלוש פרשות רצופות בספר ויקרא. היא משקפת את הנורמה המקובלת, לפיה לאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו ויש לעסוק רק במעלותיו. יש הגורסים באירוניה- פתאום גם האדם הפשוט ביותר הופך לקדוש וצדיק.
מתוך ספרו של מנדלי מוכר ספרים "בימים ההם":
"... היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה, וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים. אזובי קיר נעשים ארזים, ודג רקק- לוויתן בבית הקברות..."
רבים מהרהרים בכך שאדם שהלך לעולמו, האם היה עד כדי כך צדיק או הצטייר כמלאך שלא היו לו כלל מגרעות, אשר אינן מוזכרות.
אני גורס שבכל אדם ואדם טבועות בעיקר תכונות טובות, המתבלטות למול הנצח, ואילו השליליות נמוגות למול האין המוחלט.
כשאני עוסק ביוסי אני צריך להתאמץ הרבה כדי למצוא בו רבב. ייתכן שאני משוחד, מכיוון שיוסי היה בנערותו ידיד נפש שלי. אך כל אלה שנפגשו אתו והכירוהו יעידו שאכן כך הוא הדבר.
פגשתיו בפעם הראשונה בכנס הגרעין הראשון שלנו, שנערך בעפולה. עוד באותו היום מצאנו שנינו שפה משותפת. התכתבנו במשך תקופת מה וסיפרנו זה לזה את הלבטים, שלא היו חסרים בתקופת ההתבגרות. הוא היה הראשון שידע שיש לי חברה, רותי. בצבא היינו יחד, בטירונות ישנו באותו אוהל סיירים. יותר מאוחר, כשיצא להדרכה בנוער העובד, הוא השיב לי באותה המטבע וסיפר לי על חניכה שלו בשם רותי ששם לב אליה במיוחד...
אי אפשר לספר על יוסי מבלי להזכיר את המשפחה שלו בחדרה - שמעון, האבא, חווה האם ויונקי האחות. מידי פעם ביקרתי בביתם, ותמיד התקבלתי בכבוד מלכים כ"חבר של יוסי". הרגשתי כמו בבית. עבדתי אתם בגינה. נדמה היה לי שחווה מכינה עוגות לכבודי. בערבים הייתה כל המשפחה מתכנסת באופן ספונטני ומתחילה לשיר שירי ארץ ישראל ושירים רוסיים.
בטירונות נשלחו ליוסי חבילות. חווה אפתה עוגיות לכל הגרעין, ושמעון היה אורז אותן בנאמנות, שכבה על גבי שכבה וביניהן נייר פרגמנט.
אני רואה זכות לעצמי שבזכות התיווך שלי יונקי הגיעה לגרעין "שדמות" והייתה בין מקימי קיבוץ עין-גדי.
יוסי הצטיין בחוש אחריות.
חווה ז"ל, אמו, כתבה בין היתר:
"... תקופה ארוכה בילדות חיינו בשפיה. ביקורים של שמעון (האב) בחופשות מהבריגדה היו נדירים. יוסי, שהיה ילד קטן, לקח על עצמו אחריות: פעם בשבוע היה הולך למסור כביסה למכבסה ולהביא לחם. יום אחד שיחק כדורגל, שמאוד אהב, ונזכר מאוחר מידי ללכת למאפייה. כשהגיע הייתה המאפיה סגורה. יוסי הלך לבית האופה והתיישב על המדרגות עד שעה 16:00, עד שהאופה יצא ושאל מה קרה. יוסי התחיל לבכות וסיפר ששכח להביא לחם. האופה הלך למאפייה באופן מיוחד להביא לו לחם...
... בזמן מלחמת העולם פצצה נפלה ליד חדרה. המאורע עשה על יוסי (בן החמש) רושם חזק. הוא אמר לי: "כשאהיה גדול אהיה מהנדס ואבנה לך בית כזה חזק, שכשתיפול פצצה את תגידי יבוא!
... תמונה שאני זוכרת: שבוע לפני שהלך לצבא התיישב עם שמעון לשיחה רצינית: "אבא, אני לא אהיה בבית. אל תשכח להכין לאימא את הנרות ביום שישי, ואל תשכח לצחצח את הנעליים במקומי".
... כשהיה בן 12 ויונקי בת 14 נסעה יונקי לביקור בכפר חסידים ופחדה לחזור הביתה לבדה. יוסי נסע להביא אותה הביתה.
... התכונה הבולטת ביותר אצל יוסי היא לדעתי אהבה לאדם ויכולת לתת כבוד לאדם. גם במשפחה נתן לכל אחד את המקום שלו, אהבה לכל אחד, ולא על חשבון האחר.
אבנר: תמיד ראה כל אדם כשווה לו.
יונקי: יוסי לא התבייש לדבר עם אף אדם אם היה פרופסור אם היה מנקה רחובות.
מיכאל שלו: בשבילי היה יוסי חבר, חבר טוב, עוזר, שאפשר להתייעץ אתו.
...כשהיה כבר חולה אנוש אמרתי לו: "אני יכול למנות את החברים האמיתיים שלי על כף יד אחת. אותי החיים לא כל כך פינקו, אז למה דווקא אתה צריך להיעלם מחיי?" הוא הביט בי וענה: "מיכאל, תמיד אשאר חבר שלך."
... ימי הטירונות. לא הלך לי עם המפקד שלי וחטפתי עונשים מכל צד- כל שעת מסדר חפירת בורות ענקיים ועוד. יוסי בא אליי: "מיכאל, אל תדאג. אתה צריך להתייצב כל חצי שעה, הצמידו לך את כל התד"לים האפשריים. די לך. אנחנו נחפור לך את הבור וגם נכתוב במקומך את חמש מאות הפעם שקבלת".
מאמרותיו של יוסי:
באנו לעין-גדי כדי להיות שותפים בסדר חברתי (עולמי) חדש, בסדר שבו ערך האדם עומד בזכות עצמו.
יוסי מילא הרבה תפקידים בעין-גדי, בין היתר היה רכז דור צעיר. הוא מילא את התפקיד בתוכן והיה אהוד מאוד על הצעירים.
טלי עומר:
"יוסי האמין מאוד בצעירים. חשוב היה לו לדבר עם כל אחד, שהצעיר יחשוב על העתיד, על שלב השחרור מהצבא, על השתלבות בקיבוץ, על הלימודים. הוא עזר מאוד בהתלבטויות האישיות.... הוא שוחח על תכנון לצעירים לטווח של עשר שנים... היה לו בית פתוח.
גיורא רון ז"ל, מתוך מכתב מה-16/2/81:
הייתה פגישת צעירים עם יוסי. יוסי מרשים אותי מאוד לטובה. מתייחס לדברים, חושב על מה שהוא עושה. בכלל, נכרת מחשבה בצורה שהוא מכלכל את צעדיו בקשר לעניינינו. חושב על מה ואיך ומנסה להנחות בדרך הנכונה לדעתו.
רותי, הרעיה, כותבת ליוסי לאחר מותו:
... הייתי רוצה לשתף אותך בהמון זיכרונות שצצים ועולים מחיינו המשותפים, אך הללו כה רבים, שאינני יודעת באילו מהם לבחור. אתה זוכר שבשנות נישואינו הראשונות לא ידעתי לאפות ולבשל? ואתה, באהבה ובסבלנות, ידעת לנתב את המהלכים ללא שמץ כעס או טינה, קונה מידי פעם למשק הבית אביזרי מטבח שימושיים כמו מערוך עץ או פומפיה מרובעת, וכאשר יצאת ללימודיך בבאר-שבע "קפצתי למים", נכנסתי למטבח, ומאז עבר הפיקוד על הבישול והאפייה אליי, בעוד אתה מעודד ומשבח תמיד. בכלל לגביך הייתי האישה הכי יפה, מוכשרת ומוצלחת בעולם. גידלת אותי מגיל 16, ובכמה גאווה היית מספר שכאשר היית המדריך שלי בתנועה כבר ידעת שאהיה חברה שלך, ואני עוד לא ידעתי. תמיד הדגשת שעיצבת אותי כפי רצונך. לומר לך את האמת? משהו היה בדבריך. ספגתי ולמדתי ממך כל כך הרבה, ואשרי לי שהיית שלי."
יוסי היה איש עקרונות ואהבה עזה, וזה התבטא גם בחינוך שהוא ורותי הנהיגו בביתם.
מעט מדבריהן של בניו:
ענת (הבכורה):
...האורחים הרבים הם רק דוגמה לאחד העקרונות החשובים של אבא- האהבה לאדם.
... אבא היה קורא את הפנים שלי. לא הייתי צריכה להגיד יותר מידי, והוא כבר היה פותח בשיחה."
טל:
"הוא היה מסתכל עליי וכבר יודע מה מעיק עלי...
העקרונות היו דבר בסיסי בחייו...
בית פתוח היה עיקרון שמבלי משים הנהיג אבא בחייו..."
חן:
"אחד הדברים שאהבתי ועודני אוהבת בבית ובמשפחה שלנו הוא הפתיחות שהנהיגו אבא ואימא. הכול נאמר, אין סודות".
שי, שבלכתו של יוסי היה ילד קטן (כבן חמש):
"האם יש בארצות אחרות קוסמים?"
רותי: "למה אתה צריך קוסמים?"
שי: "אולי הם יעשו קסם ויחזירו לנו את אבא!"
לבסוף- אני עדיין מעלעל בחוברת לזכרו "כי באדם אאמין" ואינני רוצה לשים סוף פסוק. החומר עדיין מרובה, והדמות עשירה, יפה ומרתקת. לכן, לפי מנהגי, אמליץ למי שיכול לעיין בחוברת הנ"ל. הוא ימצא בה עולם ומלואו. אני מרגיש שהעליתי רק מעט מיוסי חברי, שכמעט כולם אף הם ראו בו חבר.
אלי רון