פעילות חילוץ בערב יום הזיכרון

העירוני והעירונית ירדו היום למדבר.

עוד דרך לנשום לקראת היום העצוב הזה.

עשינו את כל הטעויות המותרות בחוק, אני יודע!

והמבקרים הכי גדולים שלנו הם אנחנו.

לא יקרה שוב ... מבטיח.

נכנסנו למדבר יהודה בלי מפות, הדרך לא מוכרת, ג'יפ יחיד ועם מעט מדי דלק...

מים דווקא היו לנו ואשר ניחשתם אכן קרה...

כשהיינו אי שם בלב מדבר הבנו שלבד לא נצליח לחזור לדרך המלך.

אז נסוגונו לאחור, למקום האחרון שבו הסלולרי עדיין עבד, והתקשרנו ליחידת החילוץ של עין-גדי.

ומכאן ואילך נתקלנו רק בטוב לשם נתינה.

מאותו הרגע פרשו עלינו כנפיים האנשים הטובים שבאים לעזור רק מאהבה:

אלון, טל, עוד איש יקר ששמו ברח מזיכרוני ועוד שני שליחים של רצון טוב לשם הטוב, וכל אותם אלו שעוזרים מאהבת האדם.

עקב בצד אגודל פענחנו במשותף היכן בערך אנחנו נמצאים.

החברים מהיחידה הרימו קשר לכל העוסקים במלאכה ולא הרפו לרגע עד שנמצא שליח המצוות, בדמותם של שני בחורים בדואים שהוזנקו לאתר אותנו בשיממון, להביא דלק ולחלץ לאחור.

היקרים ממרכז החילוץ ליוו אותנו בטלפונים אין סופיים לכל אורך השעות, בבדיקה אם אנחנו בסדר ואם אנחנו זקוקים למשהו נוסף.

ולא "הרפו" מאיתנו עד לווידוא מוחלט שהגיעו אלינו ושאכן חזרנו לציביליזציה...

מלאכים.

לאחר מספר שעות הגיעו שני בחורים בדואים עם נכונות ודלק, חביבים להפליא , ולמרות קשיי השפה תקשרנו בשפה האוניברסלית של הלב.

לאחר שתדלקו אותנו ורצינו כבר להמריא הם שלפו פינג'ן וקפה והזכירו לנו שבמדבר שום דבר לא בוער (פרט למדורה שאולתרה להרתחת המים).

ישבנו שם ארבעה אנשים, מעולמות שונים ובלי שפה משותפת וגילינו שהנכונות לעזור היא שפה בינלאומית לאנשים מסוימים.

ולכל אורך הדרך אף אחד לא נזף על חוסר האחריות ועל הטעויות שנעשו , ושידרו לנו רק רוגע ותמיכה והכל התנהל בטוב ובחיוב...

המציאות עלתה על כל דימיון.

ובדרך חזרה, בשעות הליל, תפסה אותנו על האוטוסטרדה, הצפירה הנוראית לזכרם של אותם אלו שקידשו במותם את הארץ הזו.

ועשרות מכוניות עוצרות בצדי הכביש, וכולם יוצאים ומרכינים ראש לזכרם של....

ועיניים דומעות בכאב..

והכל בסדר מופתי ובמין אחוות אדם לאדם.

ובחרתי לשתף דווקא היום, כיוון שבזכות אותם שאינם וגם אלו שכאן, אין מקום שני בעולם לארץ שלנו,

ואת זה אף אחד לא יצליח לקחת מאתנו.

זיו רסקין