תאוות החיים, צמאון הדעת - ראיון באפיק

אני בן אדם רציונאלי, אבל בכל הנוגע לזוגיות אני מאמינה גדולה במזל. תראי, את פוגשת את האדם שפגשת, את לא חכמה בזמן שאת פוגשת אותו, את לא יודעת מראש איך שזה ייצא. מתאהבים וזהו. ואז, אם יש מזל ואפשר לבנות חיים מאושרים יחד – זה כל הסוד של זוגיות מוצלחת. אפשר לבנות זוגיות טובה חרף כל הניגודיות והשוני בין בני זוג. אני חושבת שיוסיק ואני זו דוגמה מובהקת לכך. כשאני בוחנת את זה אני יכולה להגיד בוודאות שיוסיק הלך אתי מונחה על ידי אינסטינקט, אני הלכתי אתו בהכרה. כאלה אנחנו. הוא חש, אני בוחנת, הוא זורם, אני מחטטת... אבל אני חייבת לציין שלא פעם גיליתי שבאמצעות חושיו הוא הבין הרבה יותר ממה שחשבתי, ומה שחשוב עוד יותר זה שהוא התנהג בהתאם להבנתו, והתחשב בנטיות השונות שלי.

יש בינינו ניגודיות בולטת. יוסיק הוא איש חברה, אוהב אנשים ומפגשים ופעילות חברתית, אוהב אתגרים ועבודה קשה, נהנה לארגן ולהזיז דברים, ולארח, ולהתארח, ולנסוע. כמה שהוא אוהב לנסוע! הוא יכול לטייל כל חייו ולא יגיד די... ואני – גם אני אוהבת אנשים וחברה, גם אני נהנית מטיולים, אבל אני זקוקה גם לשקט שלי, להתנתקות, אני צרכנית תרבות וידע. אז לכאורה – צירוף שנועד לכישלון ידוע מראש. אבל אם נוהגים בתבונה ורגישות אפשר ללכת זה לקראת זו, להתחשב, לכבד את הצרכים והרצונות המתנגשים, ולהגיע למזיגה של פשרה מתוך הכרה. כן, וצריך גם מזל...

יוסיק ואני מתחילים את הבוקר יחד, קמים מוקדם, אוכלים ארוחת בוקר בשקט ונחת במרפסת (דייסה עם פירות) ורק אז, מתוך הקימה הנעימה, אנחנו יוצאים לעבודה.

אני  א ו ה ב ת  לעבוד. העבודה נעימה לי. זה לא תמיד היה כך. בצעירותי הייתי גננת. כן, נכון, בחירה קצת תמוהה... אבל אז, בשנות ה........??? בנות יכלו להיות אחד משתיים: או מורה או גננת. כגננת את צריכה להביא את הילדים להתעניין וליצור, אבל את אמורה לעשות זאת בעקיפין, לא לדחוף, לא למשוך, אלא לכוון בצורה סמויה, שהילד לא ירגיש שאת היוזמת אלא יחוש שזו בחירתו. וזה בדיוק מה שאני לא. זה בניגוד לאופי שלי. אני לא מסתדרת עם מעקפים. אני לא יכולה לחשוב שאני מתמרנת מישהו בצורה סמויה. אז עשיתי הסבה להוראה, וגיליתי שכלום לא השתנה, רק הילדים קצת גדלו... חיפשתי לצאת מזה, והתגלגלתי להוראת אנגלית. (איך הופכת פלמחניקית צברית, שבקושי למדה אנגלית בסיסית, למורה לאנגלית זה כבר סיפור לפעם אחרת...) מהר מאוד הבנתי שלמעשה דבר לא השתנה, אלא רק, שוב, שהילדים היו גדולים יותר. ניסיתי לגוון את ההוראה, לצאת מהמתכונת הסטנדרטית, להכניס פעילות ועניין, אבל להם זה לא שינה, ואני נותרתי עם תסכוליי...

כל זה השתנה לחלוטין כשבאתי לעין גדי. כאן השתלבתי בעולם שדיבר אליי: בספרנות. העבודה נעימה לי מאוד, אבל זה לא מספיק. אני צריכה אתגרים, מבצעים. אני צריכה שהעבודה תזרום מהר, במרץ ולא תתמשך כמו מסטיק. ולכן, בכל פעם שהיה מסתיים מבצע הייתי שואלת את עצמי מה הלאה... וכך התחלתי לעבוד בספריית החברים, סידרתי וארגנתי אותה לפי קריטריונים ספרניים: מיון, קיטלוג, מיפתוח, עיטוף, רכישה, ועם הזמן גם מחשוב. סייעתי גם בספריית ביה"ס בקידום מבצעים, ושם גיליתי פנומן ממש, את רותי רון. האישה הזו מדהימה אותי בכל פעם מחדש. לא תראי עליה לחץ או מתח, מקרינה שקט ונעימות – אבל עובדת בזריזות, ביעילות ובשלמות. כשהסתיימו המבצעים שם, חיפשתי משהו חדש, לא רציתי סתם להסתובב לרותי בין הרגליים ומצד שני חיפשתי אתגר. אז לקחתי על עצמי לארגן את החדר האור-קולי, שהיה בו מלאי קלטות בלתי מסודר, שהוכן באופן מזדמן וכמעט בלא זמן על ידי מספר מורות, והחלתי עליו את יסודות הספרנות, וכיום הוא גורם לימודי מסודר, נוח להתמצאות ועשיר. וכשמבצע זה הסתיים התחלתי בקטלוג כתבות וגזירי עיתונים וירחונים למיניהם, שהיו מסודרים בתיקים וכעת הם גם ממוחשבים, כך שבבוא תלמיד או מורה לחפש חומר על נושא נתון, הוא ימצא במחשב נתונים על ספרים, קלטות ועיתונות. לפני כשנה הוספתי לספריית החברים גם פונקציה צנועה של השאלת קלטות וידיאו, בעיקר מתוך תקווה שמי שיגיע לשאול סרט, עשוי אולי לצאת גם עם ספר...

כעת אני מנסה לבדוק אפשרות לארגן את התקליטייה של הקיבוץ. כיום הדיסקים מונחים אצל ענת ואלי רז, ואנחנו בודקים אפשרות להעביר הכל לספרייה ולמחשב את האוסף.

לאחרונה העברנו את ספרי האנגלית למועדון המתנדבים, ובמקום שהתפנה סידרתי פינת קריאה קטנה, ואני מזמינה חברים לבוא, ליטול ספר ולעיין, ויש לי גם חלום קטן: לערוך ערבי שיחה על ספרים. אוכל להכין קפה ותה, נוכל לשבת בפינת העיון, ובכל פעם מישהו אחר יוכל לשוחח על ספר שאהב, לנתח, להקריא קטעים, אפשר לפתח דיון או ויכוח... זה יכול להעשיר ולעניין... אולי זאת ההזדמנות לפנות למי שהגיע בקריאה עד כאן בהצעה זו. אם אתם חושבים שהייתם שמחים לקחת חלק במפגש כזה, כשומעים או כמנחים, אשמח לדעת!

אני  א ו ה ב ת  ללמוד. זה כל כך מרתק ומעשיר, ויש תמיד כל כך הרבה תחומים וכיוונים... לאורך השנים למדתי דברים שונים: סמינר לגננות, צרפתית, הסמכה להוראה, היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל, אנגלית, ספרנות, ניהול ספרייה אור-קולית, וכעת אני לומדת בחוג למספרי סיפורים. השתתפתי כשומעת באוניברסיטה הפתוחה בחוגים שונים, ואני תמיד, תמיד מוכנה ללמוד עוד ועוד, אבל לא סתם ללמוד, זה לא מאתגר. אני אוהבת לימודים סמינריוניים, בהם מוטלות משימות, בהם צריך לגשת להיבחן, והכי אני אוהבת להכין עבודות. אז נכון, אני יודעת שזה גורם לאנשים להרים גבה. איפה נשמע שאוהבים להגיש עבודות... אז ככה: כשמכינים עבודה סמינריונית צריך, במשך חודש-חודשיים, להסתובב עם זה בבטן ולחפש את שאלת המחקר, שזה לבדו תהליך נורא מרתק. אחרי שמצאת את השאלה את רוצה לשאול ולענות על עוד ועוד, ולהרחיב, ולהבין, ולחקור, ואז את צריכה לבנות לך את המבנה, לחפש חומר, לקרוא, למיין, ותוך כדי זה את מגיעה למחוזות ידע שלא חלמת שהם קיימים בכלל, וכל נושא בדרך הוא נושא מרתק לכשעצמו ואת מגלה את קוצר היד שלך, כי את מבינה שאף פעם לא תוכלי למצות, להקיף... אבל זה מרתק וממש משגע.

במסגרת לימודי ההיסטוריה של עם ישראל למדתי גם קבלה וחסידות. זה היה קורס רציני מאוד, היה מעניין מאוד להבין ולהכיר את התחום הזה, אבל זה נשאר אצלי ברמת העניין. להתלהב מזה – בשום אופן לא. אני חושבת שהעיסוק בקבלה מסוכן מאוד. הקבליסטים אינם שוקלים את הדברים במאזני השכל. הגישה שלהם היא מיסטית. הם בודקים את הוויות העולם, את בעיות היסוד בחיי האדם, הרע והטוב, השליטה האלוהית, הגורל. אלא שכל קפיצת דרך בשאלות אלה היא מוטעית מבחינה לוגית, כי אי אפשר לקפוץ. טוב, אסביר את עצמי: כל ניסיון לתת הסבר כוללני לבעיות הנפש והחומר של העולם הוא דבר מוטעה מיסודו. חייב להיות מוטעה. כי איך בוחנים נכונות של שיטה? שיטה לא נכונה מתאפיינת בכך שיש לה תשובה לכל סִרחה, לכל דבר שאינו מתאים. יש לה תשובה מתוכה, תשובה מוזרה וכללית שכזו, התולה את הגורמים של הבעיה בתופעות "מיסטיות", כמו: המזוזה הייתה פגומה, הכוכב עמד במקום הלא נכון, הייתה "מזיגה" לא טובה, שרתה רוח רעה, מישהו קלקל, משהו התערב... כלומר – השיטה תמיד נכונה ולא זזה, לא משתנה, נשארת על עמדה ותמיד מספקת תשובות מן החלל... לעומת זה, השיטה המדעית אף פעם לא אומרת שיש לה תשובות לכל, שהיא יודעת-כל. המדען אינו אומר "אני צודק", אלא מסייג ואומר: זו תשובתי הטובה ביותר בנקודת הזמן הנוכחית, בהתאם לידע שקיים עד כה, והתשובה למעשה אינה סופית לעולם, כי המחקר ימשיך ויחפש תשובות יותר מעמיקות. במילים אחרות, בקבלה ההתנסות האנושית לא משחקת, התשובה לא עולה מתוך חקר הבעיה, אלא מתוך מאגר תשובות מעורפל שנעוץ בשיטה...

ולמרות מה שאמרתי כאן, עשיתי ניסיון ללכת כאן בעבר לחוג עם רב שהיה אמור ללמד קבלה ויהדות ולהתמקד ברמב"ם, אלא שכל מה שהוא עשה, לדאבוני, היה ניסיון להחזיר אותנו על דתנו... אלו הסיבות בגללן לא הצטרפתי לחוג הקבלה המתקיים כאן לאחרונה.

אני  א ו ה ב ת  לקרוא. אני "תולעת ספרים" מצויה. מה שאני אוהבת בספרים זה לאו דווקא את העלילה, שיש לה חשיבות, אלא את אופן ההגשה, את דרכי העברת המסרים בין ובתוך המילים, את היכולת של הספר לקחת אותך למחוזות אחרים, לפתוח עולמות, להשפיע על הלך הרוח והחשיבה, להרחיב את הידע, לעניין... יש המון מה לאהוב בספרים. לדאבוני קוראי הספרים הולכים ומתמעטים. בתחרות מול קולנוע וטלוויזיה, אנשים לא פעם מעדיפים את הנוחיות הפסיבית שבצפייה על פני המאמץ האינטלקטואלי שבקריאה... וחבל.

אני קוראת הכל. מאוד משתדלת לקרוא את הספרים הטובים. לרוב אני קוראת ספר אחד טוב, ואחר כך ספר או שניים קלילים יותר וחוזר חלילה. אני לא מזלזלת בספרים קריאים ולקלילים. אפשר לכתוב בחן והומור וקלילות ועם זה ברמה, בעמקות ועניין. זה לא עומד בסתירה. אם אני לא מוכרחה, אני לא קוראת רומנים. לרוב (וצריך להיזהר מלהכליל!) הרומנים הנם די צפויים ומשעממים, לא מעוררים מחשבה או עניין, הם בנויים יותר לעורר רגשות ונוטים לעתים לכיוון השמאלץ... אבל האמת היא שיש להם מקום בסדר הקריאה שלי מדי פעם.

אני  א ו ה ב ת  לכתוב. זה כנראה מין מכלול כזה: קריאה, כתיבה, סיפור. אני כותבת לעצמי. אני נהנית לעשות זאת, ואני עושה את זה לא רע, אבל לא על זה תהיה תהילתי. אני לא כותבת באופן מסודר, אלא כשעולה מין צורך כזה, כשמסתובב בראש איזה סיפור או שיר. לפעמים אני מראה לאנשים קרובים, לפעמים אני כותבת למגירה, ולפעמים אני לא יודעת לאן נעלמו הדפים, אולי שכחתי באיזה מקום, אולי השלכתי. הכתיבה עושה טוב לנשמה.

אני  א ו ה ב ת  לספר סיפורים. מתמיד ידעתי שאני מיטיבה לספר. אנשים תמיד הגיבו בעניין כשסיפרתי דבר מה, וקיבלתי משוב חיובי. אולי משום שאני יכולה לתמצת ולרכז את הסיפור. הנטייה הזו, שלא עשיתי בה שימוש ממשי, החלה צפה על פני השטח לאחרונה. איך זה התחיל? לא תאמיני ודאי אם אגיד לך שזה התחיל למעשה בגלל המצב הכלכלי הקשה. את שואלת מה הקשר? אז ככה: שמעתי שאיילה מצליחה לרתק את אורחי בית ההארחה בערבי השקופיות על תולדות עין גדי, שהיא מעבירה שם בשנים האחרונות. חשבתי שאם אארגן ערב סיפורים, זה יכול לגוון את האלטרנטיבות הבידוריות לאורחים, שהרי זה לא סוד שבית ההארחה שלנו רחוק ממוקדי תרבות, ואנשים שמחים על כל עיסוק תרבותי מהנה. אבל עדיין לא זה היה המניע. המניע היה, למעשה, המחשבה שאם אקיים ערבי סיפור, בית ההארחה יוכל לשלם לקהילה עבור תרומה זו, ובכך להוסיף עוד כמה גרושים לקופה הציבורית. אבל אולי אני לא כנה עם עצמי. אולי בראש וראשונה אני מחפשת הזדמנות להביא את היכולת הזו שלי לבחינה, למימוש... כך או כך, לפני שאני קופצת לגובה, החלטתי לערוך ניסיון. הכנתי ארבעה סיפורים קצרים בסגנונות שונים, הזמנתי קבוצה של חברים, וסיפרתי. ביקשתי מהם חוות דעת, כי הרי הסיפור לא נועד למספר אלא למאזין. קיבלתי הדים חיוביים, ועם חיזוק זה פניתי לסימון בבית ההארחה, והצעתי לו לנסות. בסך הכל קוימו עד כה ארבעה מפגשים כאלה. הראשון התקיים בשבוע שבו התארחה כאן קבוצה גדולה של מתנ"ס כלשהו. הם ישבו רתוקים, וכשסיימתי הם סרבו להתפזר, וישבנו ושוחחנו. מחוזקת מכך ניסיתי להמשיך. במפגש השני בית ההארחה היה די ריק, למפגש באו 4-5 אנשים, בשני מפגשים נוספים המספר לא היה שונה, ולמרות שגם הקבוצות הקטנות נהנו, נראה לי שצריך להמתין לעיתוי טוב יותר. אבל בינתיים חלה התפתחות מסוימת: בקי סייג, ששמעה שאני עוסקת בזה, צלצלה וסיפרה לי על קורס לגמלאים מספרי-סיפורים שנפתח על ידי החברה למתנ"סים בבאר שבע. בתמיכת שרה'לה כספי, רכזת התרבות במתנ"ס שלנו, זכיתי להצטרף לקורס זה, ואני מפיקה ממנו הרבה הנאה ולמידה, כמו אמנות הקיצור, אופן הגשת הסיפור, מבנה הסיפור הקצר וחשיבות קשר העין בין המספר למאזיניו ועוד. נראה לי שיש לערבי סיפורים כאלה ביקוש ועתיד. הצעתי למארגני מועדון 50± לארגן ערב כזה, שאליו אוכל להזמין גם את רכזי התרבות של המלונות באזור, במטרה לנסות לשווק את הנושא. אני מקווה שמפגש כזה ייצא לפועל, ואם אכן, אשמח אם חברים יבואו להקשיב, להתנסות, ולחוות דעה.

אני  א ו ה ב ת  לרקוד! מאז ומעולם אהבתי לרקוד. אני חושבת שאני ממש חיה כשאני רוקדת. החיים שלי זה הריקוד. זה יכול היה להיות סיפור חיי, אבל הנסיבות סבו בצורה שונה. בתנועת הנוער רקדנו הרבה, הורה ושאר ריקודי עם. ידעתי אז שאני מוכשרת להרבה יותר מזה, אבל אז, בשנות ה-?????? חשבתי לי: מה אעשה שם, בגבעת ברנר, עם המחול? אז הלכתי להיות גננת...

בתיכון היו חוגי דרמה ומחול, אהבתי אותם מאוד, הייתי טובה בהם, אבל הוריי, שדאגו לעתידי ולקיומי וחששו מהתפתחויות אמנותיות חסרות תכלית, בתקופה בה החיים בארץ היו קשים וארציים מאוד, טפטפו לי כל הזמן הערות כמו: בשביל שחקנית את לא מספיק יפה, בשביל רקדנית לא מספיק גבוהה... אז הלכתי לבית ספר חקלאי. חקלאות לא למדתי שם, מה שנכנס בצד אחד יצא מהצד השני וכלום לא שקע בדרך... אבל המשכתי לאהוב ריקודים ולרקוד בכל הזדמנות.

כאן, בעין גדי, השתתפתי בכל חוג ריקודים שהיה. כשהיו ריקודי עם – רקדתי, כשהיה חוג סלסה – קיפצתי, ועכשיו שיש חוג ריקודי בטן – גם שם מקומי לא נפקד. אילו היו ברירות, ייתכן שלא הייתי בוחרת דווקא בריקודי בטן, אבל לא מהסיבות שוודאי תחשבי, אלא רק משום שלמרות שזה נראה זורם, זו עבודה קשה מאוד וקשה להצטיין בזה. אבל אני עושה הכל בשביל לרקוד. (אגב, כשהיה בעין גדי חוג דרמה מאוד נהניתי בו ואפילו העלינו כאן הצגה חביבה בתום החוג. חבל שאין לזה המשכיות).

אני חייבת להוסיף שהריקוד, מעבר להנאה ולהחייאה שבו, הוא פעילות גופנית, ואני מודעת מאוד לכך שככל שאתה מתבגר יותר, טוב תעשה אם תרבה בפעילות גופנית. זה מביא אותך לכושר טוב יותר, זה מזרים את הדם, את החיים. משום כך אני לוקחת חלק גם בחוג פלדנקרייז של מרים הדס ומאוד נהנית, והשתתפתי בחוג ההתעמלות של חגית אגיוף עד שהסתיים. היה לי קשה, אבל לא הרגשתי נחותה משאר הבנות, בפירוש השתלטתי על זה. התעמלות היא עבודה. להבדיל מריקוד, כאן אין ערך מוסף, זה לא משהו לנשמה, אבל זה ממלא את תפקידו ברענון הגוף.

אני רוצה להוסיף שהצורך להזדהות גופנית עם קצב ועם מוסיקה טבוע באדם, בכל אדם. אנשים מגיבים פיזית ומוראלית לקצב, למנגינה. זה אטביסטי . זה חוזר לתקופות קדומות, לשבטים שטקסי מחול היו מרכזיים בחייהם. התנועה לפי קצבים ולחנים מלווה את האנושות באשר היא לכל אורך קיומה. אבל יש אנשים שגם אוהבים את זה ומוכנים להתמסר ולהשקיע בזה, והם מפיקים מכך תועלת לגוף ולנפש. את יודעת, אפילו כשאני מאזינה לקונצרט, אני עוצמת עיניי ורואה את המוסיקה, רואה אותה מתרחשת מול עיני בדמות מחוללים שמרחפים ומסתובבים, וזה מעצים את החוויה המוסיקלית.

השיחה עם רוחיק הייתה נמשכת עוד ועוד, לולא קטע אותנו בואו של צוות טלוויזיה לראיין אותה. תשאלו על שום מה? על שום שנודע להם שבעין גדי יש סבתא בת שמונים שרוקדת ריקודי בטן...

לא יכולתי שלא לתהות בקול: אישה כה עשירה ומגוונת, אשת אשכולות שכזו, והנה, כשכבר מגיעה פעם טלוויזיה לפתחה, כל שרוצים לצלם זה ריקוד בטן... אז שאלתי את רוחיק שאלה אחרונה: את לא מרגישה קצת נלעגת בקטע הזה?

את התשובה שקיבלתי יכולתי לקבל רק ממישהי כמו רוחיק, שיש לה הסתכלות מפוקחת, והומור, ואחריות חברתית עוד מימי תנועת הנוער... תשפטו בעצמכם:

"אני לא מרגישה נוח בעצם הריאיון. אני לא אוהבת שמתמקדים בי פתאום, אבל אין לי כל בעיה עם זה שיקשרו אותי לענייני ריקוד בכלל וריקודי בטן בכלל זה כי, כפי שאמרתי, ריקוד בעיני (כל ריקוד) הוא דבר יפה. אז מה? תראי, אני לא טיפשה, אני יודעת שהביצועים שלי היום אינם דומים לביצועיי כשהייתי צעירה יותר. גם הכושר הגופני לא באותה רמה. חן העלומים שייך לעלומים... אני לא רוקדת כדי שיגידו, אלא להנאתי בלבד. אבל כשראיתי שכל החברה' כאן שמחו והתרגשו עם הריאיון, הבנתי שאני לא יכולה לסרב, בגלל איזו התלבטות אישית פרטית שלי, הן שיננו לנו כך עוד בתנועה: החברה חשובה מהפרט..."

אפיק 28.6.02