על ספרים שאהבה, ועל ספר שהרגיזה

שרה, שרה, מאת רונית מטלון

אין שם מתאים ממנו. אולי רק השם "אדוני הארץ והעם" אדונים תובעניים, דורסניים, מפונקים ולאחרונה גם אלימים.

את הספר כתבו ביחד עקיבא אלדר, כתב ב"הארץ" ועידית זרטל פרופסור לתולדות ישראל בעת החדשה.

הספר הוא על מצעד האיוולת של המדינה לנוכח מפעל ההתנחלות הגדול של גוש אמונים ובני בריתו ושל, לבושתנו הרבה, רוב מכריע של ממשלות ישראל.

הספר הנשען על אין ספור מקורות ראשוניים כמו כתבים של הנוגעים בדבר, קטעי עתונות כללית ומתנחלית, (נקודה), דברי הכנסת ופרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל המוסדות המיישבים, אמין לחלוטין.

הקורא נשאר נדהם למקרא סכומי הכסף האדירים, תנופת הבניה החוקית והבלתי חוקית, ובעיקר תיאבונם הבלתי נלאה של המתנחלים לעוד ועוד אדמה. נדהם ומזועזע כי ברוב המקרים אדמה זו נלקחה שלא בדין. בהרבה מקרים היא הייתה תגובה "ציונית" להרג אחד מחבריהם, בהרבה מקרים היא התחפשה ל"צרכי גידול טבעיים". בחסות מטבע לשון זו הרחיבו התנחלויות קיימות עוד ועוד את קווי המתאר שלהן, מבלי לדקדק אם הקרקע פרטית, מעובדת או אפילו טרשית אבל שייכת זה זמן רב לכפר או עיר פלסטינית. במקרים רבים אחרים הוכרזה הקרקע "אדמות מדינה". על "חוקיותו" של מונח זה לא צריך אפילו להרים גבה. אם אלו אדמות מדינה הרי הן שייכות לירדן ממנה נכבשו. לפי אמנת ז'נבה, עליה חתמה ישראל בזמן שחשבה שזה לטובתה, אסור לכוח כובש לקחת או ליישב באזרחיו אדמות אלו. כל דקדוקי העניות הללו לא עצרו בעד התאבים לאדמה לא להם.

צריך להודות שכמעט כל ממשלות ישראל היו שותפות ברב או במעט, לגזל הזה בחסות החוק או הקומבינה. והנמוק העקרי של ממשלות העבודה היה שזה קלף מקוח, וגם "להוכיח" לפלסטינים שלא כדאי לחכות, וגם שבמשא ומתן יהיה מה לתת ומה לשמור בידינו. זה לדעתי האישית נמוק מגעיל ודוחה, כי הוא לא לוקח כלל בחשבון את האנשים המתישבים שאת השבר שלהם אנו רואים בימים אלה. אלה שהשתמשו בו התיחסו אל בני אדם כחילים על לוח שחמט. הנמוק הזה (שאותו הגה בעקר משה דיין ועוד ממפקדי צה"ל, (שמעתי אותו במו אזני מעמוס ירון), הוא לא מוסרי אבל לפחות רציונלי.

אבל אני אישית הזדעזתי יותר מכל מן ההנמקה האמונית שהניעה את המתנחלים. האמונה שהם עושים את מלאכתו של הקדוש ברוך הוא. צריך לקרוא את הספר שמפרט בדיקנות רבה את משנתו של הרב קוק ואיך שפרש אותה בנו. בן זה היה מורם האישי של ראשוני גוש אמונים, או שלמדו אצל תלמידיו הישירים. בשביל אנשים אלה צה"ל, החלוצים שבנו את הארץ, חימושו המודרני של הצבא (כלומר הטנקים והתותחים והחיילים הלא דתיים) אינם אלא מכשיר בידי השם לקרב את הגאולה. כל זמן שהם עושים מלאכתם נאמנה, כלומר שומרים על ההתנחלות בארץ ישראל, הם חמורו של משיח והם קדושים. אך מה קורה כשהם מכריזים על התנתקות? הם מעכבים את בוא המשיח. החיילים מפסיקים להיות מכשיר קדוש ונהפכים ל"נאצים" וראש ממשלה שהורה על התנקות, ואפילו יש לו את כל הסיבות המדיניות הנכונות, הוא עוכר ישראל. גישה זו הגורסת שאדם יכול לפרש את רצונו של ה', ושבמעשיו הוא יכול לקרב או להרחיק את הגאולה היא יותר מסוכנת ממה שנראה על פניו. אין לי ספק שהיא תרמה לרצח רבין ותביא לעוד רציחות בעתיד.

הספר הוא עב כרס ואין במאמר ל"אפיק" למצות אותו.

אבל אני רוצה להוסיף משהו משלי. תרבות הרמייה שהשתרשה בינינו בעקבות כל הקומבינות של רכישה לא כשרה, של זיופים, של תפיסת אדמות לא לך, של דיבור כפול, ושל אלימות פשוטה, לא פסחה גם על הקו הירוק. יש קשרי משפחה ורעות בין אנשים משני צדדיו. כל ה"שטיקים" שנעשו בגדה, פריעת החוק האלימה, רכישות "כאילו" וגזל, פשוט לא יתכן שלא ישפיעו גם על היושבים כאן. אני מעיזה להגיד שחלק גדול מהאלימות שפושה בינינו נובע מהדוגמה הרעה המוצגת לפנינו ערב ערב בחדשות.

אפיק 9.9.2005