Rapoo- It solutions & Corporate template

באחת ה"קדנציות" שלי כעורכת האפיק, ביקשתי מרוחיק לכתוב על ספרים שקראה.
רוחיק שמחה על הרעיון, וקיוותה שאולי תגרום למישהו לרצות לקרוא.
כספרנית הייתה מתוסכלת מכך שמספר הקוראים קטן והולך ומצטמצם.
היא כתבה מעין מתאבנים, במטרה לעורר סקרנות.
למדור קראתי: הספיקותי לעיין
                                                                                                    שרה'לה אלבר


שרה, שרה, מאת רונית מטלון
רונית מטלון כתבה ספר שני שהוא בעצם משיק לספרה הראשון "זה עם הפנים אלינו", שגם הוא מומלץ ביותר.
כתיבתה כה ייחודית וכה מעניינת, שגם למי שקצת מתקשה לקרוא ספר שנכתב לא ברצף ולא במבנה שגרתי, כדאי להתאמץ (רק קצת, כי אחרי שמתרגלים זה פשוט ביותר), ולקרוא.
זהו סיפור על חברות לא סימטרית. המספרת בגוף ראשון, עופרי, היא המובלת ושרה היא הדומיננטית.
הסיפור מתחיל בשדה התעופה, בנסיעה של עופרי ללוויה של בן דודתה בפריס. זהו בעצם נושאו של הספר הראשון שהזכרתי.
סיפורן של שרה ועופרי נמשך בדילוגים לא רצופים אבל ברורים לגמרי דרך החברות מילדות, המשפחות, נישואים ולידת ילד, אל המשברים עד לניתוק שנמשך שנים ומתחבר לרגע או בכלל לא או לתמיד לפני העלייה למטוס.
מעניין ומומלץ.
מדור "הספיקותי לעיין", אפיק 24.5.02

============================

הסיפור על האי הנעלם
מאת: סרמג'ו
הפעם אני רוצה להמליץ על ספרו המקסים של סרמג'ו "הסיפור על האי הנעלם". אם אי פעם נאמר על ספר מועט המחזיק את המרובה – בטח התכוונו לסיפור הזה. זהו ספר קצר, מאוייר להפליא ובפורמט של ספר ילדים. סרמג'ו מצליח להכניס בספר קצר זה אוצרות של תובנה, אהבה וביקורת, במסווה של סיפור אגדה.
זהו סיפור על גבר ואישה שהצליחו לקבל ספינה ולצאת בה יחד אל החיים. לא אמנה כאן את המטאפורות, הרמיזות וההפניות הרבות שבהן משתמש הסופר.
מדור "הספיקותי לעיין", אפיק 28.2.03

============================

על רגשות וקולנוע / "עיר האלוהים"
א. ל. דוקטורוב
סופר אמריקאי ידוע, אם כי לא רב-מכר, בשם א.ל. דוקטורוב, כתב ספר שתורגם לאחרונה בשם "עיר האלוהים". הכוונה היא כמובן לניו-יורק.
הספר עוסק בדרך ספרותית-פילוסופית במקומם של האדם המאמין והאדם שאינו מאמין בהוויה המודרנית. הוא נוגע ביהדות, בנצרות, בשואה ובחיים העכשויים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על התפיסה שלו את השפעת הקולנוע על חשיבתו של האדם המודרני.
לפי דעתו, הבמאי הקולנועי עושה שימוש מודע ברגשותינו הפשוטים ביותר ובתגובות האינסטיקטביות שלנו כדי ליצור אהדה, דחיה, ציפיה, הבטחה או אכזבה בצופים, וזאת מבלי להזדקק למכשיר המילולי. כלומר – בעצם הליהוק, ההעמדה, התאורה, צבעי ואופן הלבוש – הוא מקבע במוחנו את תפקידה ומקומה של הדמות. לא חשוב אם זה סרט מעמיק ואמיתי על החיים או איזו מלודרמה או סיפור מתח. האמצעים הם אותם האמצעים, זוהי שפת הקולנוע.
לא שהסופר בא להלין על הבמאי או התסריטאי או הצלם על השימוש בשפה זו. הוא רוצה לשאול איך "האדם הקולנועי", שזה בעצם כולנו, מתרגל להגיב גם בחיי יום יום, שהרי בקולנוע, תוך מקסימום שתי שעות, מתגלה ללא ספק אם צדקנו בתחושותינו הראשוניות או הוטעינו. בחיים האמיתיים, בניגוד לכך, קורה לרוב ההפך, והטעות שלנו בזה שנתנו מבטחנו באחד ולא באחר, מתבררת באיחור וללא תקנה.
נראה לי שההבחנה שלו לגבי שפת הקולנוע אינה צריכה דיון. היא בוודאי כבר מזמן מקובלת על העוסקים בנושא. האם ההבחנה שלו לגבינו כ"אדם קולנועי" ואפשר כאן להוסיף כ"אדם טלוויזיוני" היא נכונה?
נראה לי שמבחינה אמפירית אי אפשר לשלול אותה לגמרי. ברור שאי אפשר לעשות הכללות. לא כל בני האדם דומים בתגובותיהם. יותר מכך – לא כולם חשופים לאותן השפעות. הסופר בכל אופן מדבר על העולם שלו שהוא העולם המערבי, ועושה רושם שהוא צודק.
הספר שווה מחשבה וגם שווה קריאה.
בקרוב אציג בספריה מבחר מספריו של א.ל. דוקטורוב בעברית.
רוחיק אראלי
מדור "הספיקותי לעיין", אפיק 16.4.03

============================

קראתי ספר 
קראתי וסבלתי. קראתי וכעסתי. קראתי והתעצבנתי.
אבל המשכתי לקרוא עד הסוף המר. מומלץ להתאמץ.

"אדוני הארץ" מאת עקיבא אלדר

אין שם מתאים ממנו. אולי רק השם "אדוני הארץ והעם" אדונים תובעניים, דורסניים, מפונקים ולאחרונה גם אלימים.
את הספר כתבו ביחד עקיבא אלדר, כתב ב"הארץ" ועידית זרטל פרופסור לתולדות ישראל בעת החדשה.

הספר הוא על מצעד האיוולת של המדינה לנוכח מפעל ההתנחלות הגדול של גוש אמונים ובני בריתו ושל, לבושתנו הרבה, רוב מכריע של ממשלות ישראל.
הספר הנשען על אין ספור מקורות ראשוניים כמו כתבים של הנוגעים בדבר, קטעי עתונות כללית ומתנחלית, (נקודה), דברי הכנסת ופרוטוקולים של ישיבות ממשלה ושל המוסדות המיישבים, אמין לחלוטין.

הקורא נשאר נדהם למקרא סכומי הכסף האדירים, תנופת הבניה החוקית והבלתי חוקית, ובעיקר תיאבונם הבלתי נלאה של המתנחלים לעוד ועוד אדמה. נדהם ומזועזע כי ברוב המקרים אדמה זו נלקחה שלא בדין. בהרבה מקרים היא הייתה תגובה "ציונית" להרג אחד מחבריהם, בהרבה מקרים היא התחפשה ל"צרכי גידול טבעיים". בחסות מטבע לשון זו הרחיבו התנחלויות קיימות עוד ועוד את קווי המתאר שלהן, מבלי לדקדק אם הקרקע פרטית, מעובדת או אפילו טרשית אבל שייכת זה זמן רב לכפר או עיר פלסטינית. במקרים רבים אחרים הוכרזה הקרקע "אדמות מדינה". על "חוקיותו" של מונח זה לא צריך אפילו להרים גבה. אם אלו אדמות מדינה הרי הן שייכות לירדן ממנה נכבשו. לפי אמנת ז'נבה, עליה חתמה ישראל בזמן שחשבה שזה לטובתה, אסור לכוח כובש לקחת או ליישב באזרחיו אדמות אלו. כל דקדוקי העניות הללו לא עצרו בעד התאבים לאדמה לא להם.

צריך להודות שכמעט כל ממשלות ישראל היו שותפות ברב או במעט, לגזל הזה בחסות החוק או הקומבינה. והנמוק העקרי של ממשלות העבודה היה שזה קלף מקוח, וגם "להוכיח" לפלסטינים שלא כדאי לחכות, וגם שבמשא ומתן יהיה מה לתת ומה לשמור בידינו. זה לדעתי האישית נמוק מגעיל ודוחה, כי הוא לא לוקח כלל בחשבון את האנשים המתישבים שאת השבר שלהם אנו רואים בימים אלה. אלה שהשתמשו בו התיחסו אל בני אדם כחילים על לוח שחמט. הנמוק הזה (שאותו הגה בעקר משה דיין ועוד ממפקדי צה"ל, (שמעתי אותו במו אזני מעמוס ירון), הוא לא מוסרי אבל לפחות רציונלי.
אבל אני אישית הזדעזתי יותר מכל מן ההנמקה האמונית שהניעה את המתנחלים. האמונה שהם עושים את מלאכתו של הקדוש ברוך הוא. צריך לקרוא את הספר שמפרט בדיקנות רבה את משנתו של הרב קוק ואיך שפרש אותה בנו. בן זה היה מורם האישי של ראשוני גוש אמונים, או שלמדו אצל תלמידיו הישירים. בשביל אנשים אלה צה"ל, החלוצים שבנו את הארץ, חימושו המודרני של הצבא (כלומר הטנקים והתותחים והחיילים הלא דתיים) אינם אלא מכשיר בידי השם לקרב את הגאולה. כל זמן שהם עושים מלאכתם נאמנה, כלומר שומרים על ההתנחלות בארץ ישראל, הם חמורו של משיח והם קדושים. אך מה קורה כשהם מכריזים על התנתקות? הם מעכבים את בוא המשיח. החיילים מפסיקים להיות מכשיר קדוש ונהפכים ל"נאצים" וראש ממשלה שהורה על התנקות, ואפילו יש לו את כל הסיבות המדיניות הנכונות, הוא עוכר ישראל. גישה זו הגורסת שאדם יכול לפרש את רצונו של ה', ושבמעשיו הוא יכול לקרב או להרחיק את הגאולה היא יותר מסוכנת ממה שנראה על פניו. אין לי ספק שהיא תרמה לרצח רבין ותביא לעוד רציחות בעתיד.

הספר הוא עב כרס ואין במאמר ל"אפיק" למצות אותו.
אבל אני רוצה להוסיף משהו משלי. תרבות הרמייה שהשתרשה בינינו בעקבות כל הקומבינות של רכישה לא כשרה, של זיופים, של תפיסת אדמות לא לך, של דיבור כפול, ושל אלימות פשוטה, לא פסחה גם על הקו הירוק. יש קשרי משפחה ורעות בין אנשים משני צדדיו. כל ה"שטיקים" שנעשו בגדה, פריעת החוק האלימה, רכישות "כאילו" וגזל, פשוט לא יתכן שלא ישפיעו גם על היושבים כאן. אני מעיזה להגיד שחלק גדול מהאלימות שפושה בינינו נובע מהדוגמה הרעה המוצגת לפנינו ערב ערב בחדשות.

אפיק 9.9.2005




מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות