אני רוצה לשתף אתכם ברשמיי מערב סיפורים מפי רוחיק אראלי.
בשעה היעודה התכנסו במועדון העגול כעשר נשים, וכן יוסקה ואבנר, ורֹתם, שבאה אתי.
בעת הציפייה לאנשים נוספים התפתחה שיחה קלה. פתאום רוחיק אומרת:
"ג'והן, (או שם אחר) סגר את דלת הכנסייה בפעם האחרונה אחרי 30 שנה", וככה, בלי שום הקדמה, מבוא או הסבר התחילה בסיפור.
והסיפור הוא לא רק סיפור, הוא הצגה שלמה. רוחיק מלווה את הסיפור במימיקה, בתנועות ידיים, באינטונציה עשירה, ואני לא רק שומעת, אלא ממש רואה לפניי את התמונות, כמו בסרט.
רוחיק מספרת סיפור אחד, ושני, ושלישי, ועוד אחד, ועוד אחד, במשך כשעה, והכל – מהזיכרון. אמנם הביאה אתה דפים כתובים – אך אפילו לא הציצה בהם!
הסיפור הכי מרתק הוא זיכרון ילדות שלה, ממנו אפשר ללמוד שכבר בילדותה הייתה רוחיק בעלת תושייה לא רגילה.
בתשובה לשאלות סיפרה לנו רוחיק שהיא משתתפת בקורס למספרי סיפורים, בו מקנים טכניקה, איך לספר.
ברור לי שאפשר להקנות טכניקה, אבל בכישרון צריך להתברך, ונראה שרוחיק התברכה בו בשפע.
הסיפורים, שסופרו בכישרון רב, היו מעניינים מאוד, רֹתם ואני כבר סיפרנו אותם, (כמו שאנחנו יכולות) לכל בני המשפחה.
כשרוחיק תספר שוב – אל תחמיצו, ותזכו לחוויה מרגשת!
דליה שחל
אפיק, 13.12.2002
