לכל חברי הקבוצה שלום רב - משה זעירי

23.06.1948

בוש אני בפני עצמי. מאז שובי מהחופש בארץ כתבתי שני מכתבים לכם, ומלבד מכתב הברכה להולדת אבנר בסגנון טלגרפי לא קבלתי כל ידיעה מכם.

וודאי תבינו כי אין זה ממלא את לבנו הרגשת שמחה יתרה. בית השארנו, וכלום לא ידוע לנו עליו. אם בימים כתיקונם רבה הייתה המציאות לקראת כל הנעשה בו, הרי עתה על אחת כמה וכמה. אמנם נמצאים אנו באזור המובטח יותר, אך בעיתונות הודיעו, על הפצצת אווירונים את רחובות, ועיתונות חוץ לארץ לא מנעה מאיתנו גם את התענוג בידיעה כי צבא מצרים נמצא קילומטרים אחדים מרחובות.

הדבר היחידי הידוע לי מתוך אגרת שהגיעה לפני שבועיים מפראג, בה העתק של אגרת החבר, בין היתר קראתי כי קלטנו את ילדי ניר עם. זה הכל הידוע לי על הבית. והלא בטוח אני כי בנינו גויסו, אך מהחברים הצעירים וודאי רבים מחוץ לבית בחזית, אין לי ספק כי הזמן נתן את אותותיו גם מבחינה כלכלית, וודאי לא כל התוצרת הועברה למכירה, ועוד ועוד. כלום צריך אני להכתיב את השטחים המעניינים אותי על הנעשה בבית? וודאי נולדו ילדים בפרק זמן מה, ומה עוד יכול לשמח כעובדת גידולנו הטבעי?

לספר לכם על חיינו ועבודתנו? קודם כל על החבר החדש של הקבוצה: אבנר זעירי. הוא בחור לתפארת, מתפתח להפליא. שקט חביב לכל אחד, אינו בוכה, אוכל טוב ונהנה מאויר ההרים ומשמש הפסגות. ניצה אף היא גדלה וגבהה, אם כי רזונת מאוד. מרבה להתרוצץ. עצם העובדה כי ביום יכולה היא עשרות פעמים לעלות ולרדת מהקומה הרביעית בה אנו גרים, כבר זה מספיק כדי להבהיר את סיבת מצבה זה.
התחילה ללמוד קריאה וכתיבה, מגלה רצון ואף תפיסה טובה. נקווה כי לא תאבד את שנת הלימודים.

אנו תקווה כי ההפוגה תיהפך לקבע, ואז נתחיל לחשוב על העברת המוסד והילדים שבו ארצה ולנטעם שם. ואז תשוב ניצה ואף יהודית לחייהן הרגילים. אני, טרם חדלתי מלחלום על הקמת מוסד בארץ. גם מאמריקה טרם השיבו דבר ברור, הווה אומר כי נכונים הם לסייע בהקמת התכנית. עתה אמנם ישנן מטרות דחופות יותר, שיקום הנקודות שנהרסו, אך נצטרך ודאי גם להקים חדשות. רבים הילדים במוסדות אירופה המחכים להיקלט בארץ.

אודה ולא אבוש, קשה לי למצוא עתה את הדרך לכתוב ארצה, מה הן בעיותנו, לעומת המתרחש אצלכם? הן כה חוורות כל השאלות בהן אנו מתלבטים, ילדותיים ותמימים לעומת מה שעובר עתה על היישוב.
הרגשת נחיתות תוקפת אותי לא פעם עת אני קורא על מעשה הגבורה של בחורינו בחזית ובפעולות אחרות. מפחד אני כי אתבייש להביט בפני אלה אשר היו בתקופה זו בארץ, נשאו על גבם את כל עומס המלחמה, והביאונו במאמצם עד הלום.

דבר אחד מעודד אותי ומנחמני, הנה שולחים אנו כבר את הקבוצה השביעית של חניכינו ארצה. זו הפעם הראשונה שיוצאת קבוצה בדרך הרגילה ללא כל פחדים כי לא יגיעו למחוז חפצם. אף גדולה הקבוצה הזאת. אלה הם שרידי הבוגרים אשר היו בבית שלנו במשך השנתיים האחרונות. עתה נשארנו עם הגילים עד 15. יש להניח כי בזמן הקרוב יגיעו הרבה ילדים מבולגריה ומהונגריה - המקומות היחידים מהם ניתן להוציא עתה בני נוער- קבלנו עבורם 500 ויזות כניסה מהממשלה האיטלקית.
נעשית פעולה להבאת ילדים מצפון אפריקה: טריפולי, טוניס, מרוקו והארצות השכנות. חלק מהנ"ל וודאי ייסעו לצרפת ויִתרם לאיטליה.

אחת ברור לי, אנו מתקרבים לסיום פעולתנו, וזה החשוב ביותר. אמנם בכינוס עליית הנוער מכל ארצות אירופה, שהיה בהולנד, התוו תוכנית פעולה רחבת היקף, אך היה זה עוד לפני 15 במאי. לי ברור: אם הארץ תוכל לקלוט את כל הילדים האלה עתה, לא נמשיך לבסס עתה מוסדות בגולה.

הילדים אצים לדרך, עלי להפסיק. קבלו ברכות מיהודית וניצה`לי לכל החברים והילדים.
סבורני שגם אבנר עת יבין כבר, לא יתנגד על כי דרשתי גם בשמו בשלומכם.
שלכם, משה