נשמעה חבטה עזה. מישהו נמרח על השביל. אני מסתובב ומבחין בילד שרוע, ומיד נשמע קולה היקי של הדסה: "הלו! ילת', אולי תסתכל לאן שאתה הולך!" הילד קם עם שפשוף קל בברכו, והחברה הלה ממשיכה עם זרם החברים. בשעה זו של הערב השבילים כבר חשוכים, ופנסי כיס יש רק לחברים בעלי פרוטקציה. הערב יש תנועה רבה באופן מיוחד על השבילים, כי הערב מוקרן סרט לילדים וזו חגיגה לכל המשפחה. הרבה קודם לזמן ההקרנה יוצאות החמולות מבתיהן — תחת בית השחי אוחזת האם בשמיכה, האבא נושא כיסא נוח לסבתא, הילדים מצוידים בשקיות פופקורן תוצרת בית.
הכול מתמקמים על הדשא מול חדר האוכל הישן, לא מפספסים את חוויית ההכנות לסרט — מול מסך בעל מסגרת גדולה מעץ וסדין לבן המתוח עליו, שהוקם מבעוד מועד, מארגן גדליה את מכונת ההקרנה על גבי עגלת הגשה של חדר האוכל.
הוא מותח את כבל החשמל, מרכיב זוג גלגלי ענק ומדליק את המכונה.
הזמזום כבר נשמע והילדים מתרגשים.
החבר גדליה, המקרין הקבוע, דייקן כיאה לקיבוץ של יֶקים.
הסרט מתחיל בזמן. לצדו עוזר החבר משה אריה, שתפקידו לגלגל את סרט התרגום. לא תמיד הם שומרים על קצב אחיד, אך מה זה חשוב. המיוחד הוא עצם האירוע והחגיגה!
אנחנו מתאכזבים. "הבלון האדום" הוא סרט ילדותי. ממש לא בשבילנו.
▪
פעם בשבועיים בימי שלישי, בשעה תשע בערב בדיוק, הקרינו סרט למבוגרים אם לא מת מישהו במקרה באותו שבוע.
זהו סרט שונה ולא כמו סרט הילדים המאכזב שעל הדשא. אלו סרטים המיועדים רק לחברים מגיל שמונה־עשרה ומעלה. רק הם רשאים להיכנס למשטח שסמוך לחדר האוכל, ולצפות בסרט שהגיע במיוחד עם האוטובוס מתל אביב.
משטח חדר האוכל הוא מבנה מרשים ומיוחד. יש לו מנגנון חשמלי, שמאפשר בלחיצת כפתור לפתוח את הגג. בימי קיץ חמים ובחג סוכות פותחים את הגג, הנוסע בזחילה איטית על מסילות, משאיר את משטח חדר האוכל חשוף וכיפת השמים נראית מעל. משטח זה גדול דיו להכיל מאות אנשים, לכן משמש גם לחתונות ואירועי החגים כי אז יש צורך בהרבה מקום. אנחנו, כמובן, גאים מאוד בגג הזה.
באותם ימי שלישי פורסם על לוח המודעות שם הסרט, ובקיבוץ הורגשה אווירה מיוחדת של ציפייה דרוכה. תמיד החבר קָבלו היה מודיע ברבים שנהג האוטובוס הניח את הסרט על ספסל תחנת האוטובוס, וזה היה האות שהסרט באמת מתקיים ולא מבוטל. קופסה קשיחה בצבע חאקי אפרפר שרצועות ברזנט חזקות סוגרות אותה, ובתוכה שלושה גלגלים של סרט להקרנה, מונחת על ספסל העץ הסדוק עד שגדליה אסף את הקופסה, ושם אותה על סבל אופניו השמורים.
אופניים שקיבל לפני חמישים שנה לבר המצווה שלו, לא חדשים אלא משומשים — כך תמיד הוא מספר במבטא איטלקי המתנגן שלו לכל מי שרק מוכן רגע לעצור ולהקשיב. ומאותו רגע הקופסה היתה צמודה אליו עד שעת ההקרנה.
בערב הוקרן הסרט. למחרת נהג האוטובוס מצא את הקופסה בדיוק היכן שהניחה אתמול, והחזירה לתל אביב.
גדליה המסריט תמיד מגיע חמש־עשרה דקות לפני השעה תשע, ומכין את המקום להקרנה. על עגלת חדר האוכל הוא מניח את המכונה, מחבר לחשמל ומרכיב את הגלגל הראשון. במקביל הוא מכין מראש פיסות דבק קטנות. מניסיונו תמיד הסרט נקרע לאחר כמה דקות, ובעזרת פיסות נייר דבק מחבר גדליה את הסליל תוך כדי ההקרנה וממשיך. מעשה זה לווה תמיד בקולות מחאת הצופים: "אוי, שוב זה קורה!"
גם את המסך הנגלל לתוך התקרה יש צורך להוריד. גדליה לוקח את מוט הברזל הארוך שהגיע עד התקרה, בקצה של המוט יש לולאה שאותה צריך להשחיל לוו המוצמד לגלגלת המסך.
בפעולות הבאות צריך להיות מיומן ודייקן, ושתי תכונות אלו יש לגדליה בשפע.
ראשית, צריך ללחוץ בנקודה מסוימת על התקרה כדי לפתוח את המכסה המסתיר את המסך. שנית, צריך להחזיק מוט ברזל שהוא ארוך יותר משלושה מטר, ולאחר שהמכסה נפתח צריך להשחיל את הלולאה שבקצה המוט לוו שבמסך.
לגובה כזה צריך ידיים יציבות ודיוק רב. דומה הדבר להשחלת חוט בקוף של מחט, רק בהבדל אחד — המרחק, של שלושה מטר.
בדיוק בשעה תשע מכבים תמיד את האורות החברים תמיד מתבדחים ואומרים: "אפשר לכוון שעונים, זה יותר מדויק מהביפ האחרון בחדשות של קול ישראל".
אז מפעיל גדליה את מכונת ההסרטה, שמתחילה לטרטר. הסרט מתחיל, אך מיד נעצר.
כל פעם אותו הדבר: החבר בניה עוצר את ההקרנה ודורש מכל הילדים שמתחת לגיל שמונה־עשרה לצאת מיד וללכת לבתי הילדים.
▪
היום, לכבוד ל"ג בעומר, מקרינים במשטח סרט מתח טוב למבוגרים. ולנו, הנוער, מקרינים סרט על הדשא. אני מבחין בנתי המתקרב אלי במהירות, על פניו נראה שהוא ממורמר והוא אומר: "'הבלון האדום'. מה, הם עושים צחוק, זה סרט לתינוקות. מה אתנו?"
"אתה חושב כמוני?" אני שואל.
"על מה אתה חושב?" משיב הוא וחיוך מופיע מיד על פניו.
"אני חושב ללכת לסרט של המבוגרים," אני עונה ומיד ממשיך: "אנחנו הולכים לשבת ביציע."
"יציע?"
"כן, מקום סודי. אף אחד לא יראה אותנו, לא יוסף המזכיר, לא ברונו לא בניהו. וגם, לא הנביא אליהו הוספתי בשביל החרוז.
נתי קצת מהסס. "בוא אחריי!" אני לוקח את ידו ומושך אותו לכיוון החורשה שבצד המטבח, "הסרט מתחיל בעוד שעה, צריך להתארגן. התוכנית היא כזו — אנחנו מטפסים על העץ הזה," אני מצביע על העץ שצמרתו נושקת לגג המטבח. "ממנו מדלגים לגג, מגיעים מעל למשטח, ושם יושבים ורואים את הסרט. בוא נטפס, נכיר ונכין את המקום מבעוד מועד".
"וואו! אתה... יש לך רעיונות... כל הכבוד, בוא נטפס!" משיב נתי בשמחה.
הטיפוס הולך בקלי קלות. אנחנו מוצאים מהר את המיקום. בין הגג לקירות המשטח יש רווח שמאפשר נסיעה חלקה של הגג על גבי מסילות, לכן קל להשתחל בין הגג לקיר. אנחנו מתפלאים לראות שיש ממש מסדרון צר מתחת לגג מסביב למשטח חדר האוכל. כנראה לצורך אחזקת התאורה במבנה. אידיאלי לצפייה בסרט.
אנחנו קופצים למסדרון הצר וההליכה שלנו מצחיקה כי אי אפשר להזדקף. בין הגג לבין רצפת המסדרון הצר יש גובה מכסימום של מטר.
"מה אתה צוחק?" אני מסתובב לנתי.
"אתה צריך לראות את עצמך, אתה הולך כמו שימפנזה," הוא עונה.
"ואתה איך הולך? טוב יותר?" אחזתי את ידי תומך בגב שהתחיל לכאוב.
מלמעלה אנחנו מבחינים ברוברטו שמטפל במכונת ההסרטה.
"בוא! צריך להגיע לצד השני," אני אומר, וכך אנחנו הולכים מסביב עד שמצאנו את עצמנו עומדים מול המסך הלבן שיורד מהגג.
עומדים כפופים ומסתכלים למטה אל תוך האולם.
נתי מושך בזרועי ולוחש לתוך אוזני: "תהיה לנו בעיה לעמוד כך כפופים שעה וחצי."
"אתה יודע מה, בוא נביא כיסאות."
"כיסאות? הגזמת! מאיפה תמציא כיסאות עכשיו?" שאל נתי.
"בוא! יורדים! אין זמן," עניתי בקוצר רוח.
בזהירות בחשכה אנחנו אוחזים בגזע העץ ויורדים לקרקע.
"צריך כיסאות קטנים שייכנסו שם במסדרון הצר. בוא ניקח בהשאלה מגן ירוק," אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הגן בריצה קלה, נתי אחריי.
תוך כמה דקות חזרנו לעץ ובידינו שני כיסאות קטנים של
ילדי הגן.
אבל, מהר מאוד התברר שלעלות על העץ כשביד אחת אוחזים בכיסא, וביד אחרת צריך להחזיק בענפים ולטפס — אי אפשר.
אני לא מוותר בקלות.
"נתי, עלֵה על הגג, אני זורק לך את הכיסא חזק למעלה," החלטתי.
באופן הגיוני נראה הרעיון פשוט וגאוני. הכיסא קטן וקל וצריך רק לזרוק אותו לגובה של שלושה מטר. אני פוסע לאחור, לוקח תנופה, וכמו הודף כדור ברזל מקצועי, רץ ומניף את הכיסא ביד אחת, וזורק בכל הכוח למעלה.
קול נפץ זכוכית נשמע כמו בום על־קולי בצהרי שבת. הכיסא הגיע רק לגובה החלון של המטבח, שבר בקול גדול את החלון וחזר ארצה אל מרגלות העץ.
נתי מתכופף ומוצא מחסה בגג המטבח. אני רץ ומתחבא מאחורי אחד העצים. לאחר כמה דקות אנחנו נרגעים — אף אחד לא הגיע.
נתי לוחש לי בקול זועף: "השתגעת? זה מה שחסר לנו עכשיו?" לאחר כמה רגעים הוסיף ואמר הפעם בצחוק: "אתה צריך להתאמן שעות נוספות בהדיפת כדור ברזל."
"אין ברירה, נעשה זאת בדרך הארוכה," אמרתי כלאחר יד.
ישבתי על הענף התחתון, אוחז בכיסא.
"נתי, בוא הנה, שב על הענף מעלי," אני לוחש ומעביר לו את הכיסא.
מיד אני מטפס על הענף שמעליו ומושיט את ידי לכיסא, יד אחת אוחזת בעץ והשנייה אוחזת חזק בכיסא. נתי מיד מטפס ועולה על הענף שמעלי, ביד אחת אוחז בענף עליון ובשנייה מקבל ממני את הכיסא.
כך חזרנו על סדר הפעולות עד שלבסוף שני הכיסאות היו על הגג.
ערב קריר אך אנחנו מזיעים כאילו זה אמצע הקיץ.
נתי לוחש לי: "זה כמו לסיים ריצת אלף מטר בשיעור ספורט."
צחקנו יחד. הצלחנו!
הדרך על הגג לעבר האולם שבו מקרינים את הסרט מוכרת. כל אחד עם כיסא בידו, אנחנו מדלגים לתוך המסדרון הצר. רואים למטה שהסרט כבר התחיל. אנחנו צריכים ללכת שפופים עד לצד השני כדי להגיע אל מול המסך. הולכים בשקט ולבסוף מגיעים.
מתיישבים כל אחד על הכיסא הנמוך, שהתאים בדיוק למקום. קשה להגיד שנהנינו מהסרט, כי באנו כנראה כבר באמצע וגם ההצלחה שלנו למרות כל הקשיים מילאה אותנו באדרנלין ולא התאפקנו — רצינו לרוץ לספר לחבר'ה, שבוודאי נמצאים כבר באמצע מדורת ל"ג בעומר.
▪
הלילה חשוך מאוד, השעה מאוחרת והשמירה בבית הילדים מבוטלת.
מדורת ל"ג בעומר היא אירוע שכל כיתה חגגה בנפרד. שירה בציבור, תפוחי אדמה צלויים, צ'יזבטים ובדיחות לתוך הלילה, כמו בכל שנה.
עשן פחמים וריח של עץ שרוף עומדים באוויר הלילה, אך מעל הכול נישא ריח תפוחי האדמה הניצלים במדורה.
אירוע של חופש ושל שחרור. ללא מבוגרים. ומעשי הקונדס? אלה לא איחרו לבוא. מאי־שם הוציא גבי
הפרחח צמר פלדה, אותו חומר ספוגי שמנקים בו כלים, וקשר חבילה רצינית לשרוך. אבי מדליק גפרור. גבי מתרחק מעט ומתחיל לסובב מעל ראשו במהירות את צמר הפלדה הבוער.
המחזה פשוט "מדליק", תרתי משמע.
ניצוצות עפים לכל עבר בצורה של עיגול בשמים, צבעים של אדום, צהוב וכתום יוצרים קוקטייל מרהיב של זריחה הנמרחת לרוחב השמים. אנחנו מתמוגגים ומוחאים כפיים.
"זו חוויית שוס שיכולה להרוס," אני אומר לנתי חברי.
לפתע צעקה — "איי!"
עיגול הניצוצות נופל ארצה ויוצר ערמה דולקת על האדמה. קוקטייל הצבעים היפה כל כך הופך מיידית מזריחה לשקיעה.
אנחנו קופצים במהירות לעבר גבי ששוכב על האדמה ואוחז בראשו בשתי ידיו. חושך וקשה לראות.
אני שואל: "גבי, מה קרה?"
שקט ודממה. גבי לא עונה.
אנחנו אוחזים בגבי וגוררים אותו לכיוון המדורה, שם יש קצת אור. גבי חצי מעולף ואנחנו לא יודעים מה לעשות. מישהו מגיש לו מים. גבי מתיישב — אנחנו נושמים לרווחה.
"כואב לך משהו?" אני שואל.
גבי עונה בקול חלוש: "שורף לי בפנים."
אני מתכופף ומתקרב אליו ולא מצליח להתאפק, מסתובב כדי שלא יבחין בי ופורץ בצחוק בלתי נשלט.
גבי ללא גבות, הן נשרפו לו. לשמחתנו זה הנזק היחיד. גבי שלם, אך ללא גבות.
מובן שהצחוקים והירידות על חשבונו לא איחרו לבוא, והוא הצליח להתאושש יפה ושיתף אתנו פעולה. לדעתי כי הוא עדיין לא ראה את פניו...
אנחנו עומדים בפני בעיה — איך מסתירים אירוע זה מהמבוגרים. ברור לכולנו שברגע שיגלו ניענש ואירועי ל"ג בעומר יבוטלו, ומחר יש חופש ותוכניות רבות.
יושבים וחושבים — מה עושים? בבוקר כולם יראו שלגבי אין גבות.
לאחר דקות ספורות עולה בראשי רעיון מבריק.
אני מבקש שקט. כולם משתתקים ומסתכלים עלי. אני מתכופף לכיוון המדורה, שבינתיים החלה לדעוך, ולוקח מתוכה תפוח אדמה שרוף. פונה לגבי ואומר לו: "תוך שניות יהיו לך גבות חדשות." אני נושף ומקרר את תפוח האדמה בפי, ניגש אליו ומבקש: "עצום עיניים!" ואז, ציירתי לו בעזרת התפוח אדמה המפויח זוג גבות חדשות, אומנם קצת עבות. אך מרחוק אני מקווה שלא יבחינו בהבדל.
כולם תופחים על שכמי, ואומרים "כל הכבוד על הרעיון."
אני לא יודע אם המבוגרים שמו לב או לא, נראה לי שהם בחרו פשוט להתעלם...
הגיע הזמן לסיים את המדורה, וכמו בכל שנה חיכינו בקוצר רוח לצעקה: "כיבוי פלמ"ח!" צמד המילים שמהווה קוד למבצע כיבוי המדורה. הבנות מתרחקות, אך מציצות מהצד, 'כביכול' בלי שנרגיש. אני אומר כביכול כי אנחנו יודעים היטב שזו הצגה שכולם רואים, ומתגלגלים מצחוק.
אני סופר עד שלוש וכל הבנים מיישרים קו, מפשילים מכנסיהם ומטילים מימייהם למדורה הדועכת, תוך תחרות מי מגיע רחוק יותר.
כך חוזר על עצמו הטקס מדי שנה. הסתיים לו היום, שהיה אחד מהימים הטובים ביותר, שעוד
נתגעגע אליו.
