ר"ח אדר

החל מראש חודש אדר לובי חדר האוכל מתמלא בהודעות צבעוניות המכריזות על אירועי פורים. אווירת החג ממלאת את כל רחבי המשק.

בעיתון 'מבית' בטאון קבוצת יבנה פורסם החלטת המועצה שהתכנסה בראש חודש אדר תש"ל. הנושא - השתתפות ילדים במסיבת פורים. וזו לשון ההודעה: "ועדת בידור החליטה לשתף במסיבת פורים ילדים החל מכיתה י"א. יורם ז. מסר בשם ועדת בידור כי כל החלטה אחרת תביא לידיי ביטול המסיבה מפאת צביון המסיבה ותכנון מקומות הישיבה."

כעסנו? ועוד איך כעסנו. מה עושים? מה אנחנו לא מתאימים למסיבה?

התכנסנו והחלטנו לפנות למרדכי המחנך שלנו, דרך הבת שלו שלמדה איתנו בכיתה. אפילו בימים ההם בכיתה ט' זה היה מוזר שאבא יהיה מחנך כיתה שבו לומדת ביתו. אבל לא זה הסיפור.

היא מיד שיתפה פעולה ואמרה: "זה בהחלט לא צודק. אני אדבר איתו".

למחרת מרדכי הגיע לבית הילדים, אסף אותנו למרפסת הממוקמת בקומה השנייה שהייתה עבורנו גם מועדון. אני שהייתי מעוד נסער מההחלטה הכל כך לא מוצדקת של ועדת בידור. שתקתי במהלך כל השיחה. אך החבר'ה לא שתקו קמו והתלוננו, דברו על החוסר צדק.

לבסוף מרדכי (אין קשר למגילת אסתר, זה באמת שמו) קם וכהרגלו שם מהדק כביסה על שרוול מכנסיו, כדיי שלא ייתפס בשרשרת האופניים. צחקתי בליבי הרי הוא כלל לא הוריד את המהדק, אז עכשיו יש לו שנים. הבחנתי שגם נערים אחרים שמו לכך לב ופרצנו בצחוק. מרדכי הסתובב ואמר מוקדם לשמוח עוד לא הצלחתי לשכנע את המועצה.

למחרת בישיבת המועצה הדיון עלה לתורים גבוהים. צוות המסיבה איים להתפטר. הטענה העיקרית שלהם הייתה: מה אנחנו צריכים ילדים במסיבת החברים, חברים לא יסכימו לקחת חלק בעשייה.

מרדכי עמד על שלו ויצג אותנו בכבוד. שורה תחתונה מרדכי הצליח, המסיבה החל מכיתה ט'.

בראש חודש אדר, נפל הפור. השמחה הרקיעה שחקים.

החלטנו חייבים לחגוג את ההצלחה. יאיר לחש באוזני, יאללה בו נשנורר סיגריה. כידוע בכל שנה בפורים יש מנהג מפוקפק משהו. הילדים מיישמים הלכה למעשה את מצוות ה'ונהפוכו'. המבוגרים היו מעלימים עין והכל עבר בשלום. הפעם עניתי ליאיר, "את ההצלחה הזאת חייבים לחגוג בגדול. משהו לא שגרתי. בא נכנס לחצרנות בלילה. נסחוב פקט סיגריות אלעל ונביא לכולם."

יאיר קנה את הרעיון ואמר לי: "תביא פנס כיס, נפגש בערב בית הילדים."

לקראת חצות עשינו דרכנו לחצרנות. היה לילה ללא ירח נצמדנו לקירות הבתים והבטנו לכל הצדדים. כשהגענו בסמוך למחסן קפאנו על מקומנו. מולנו עבר 'שומר החצר' כשבידו קלשון. נצמדנו לדופן המחסן והפסקנו לנשום. פחדנו להשמיע כל רחש. 'שומר החצר' שרק לעצמו מנגינה כל שהיא. פעם אבא סיפר לי שמי ששורק בלילה סימן שהוא פוחד. לא נראה לי שהחבר עם הקלשון ביד פוחד ממישהו. הוא עבר אותנו בלי לשים לב. ונכנס לסככת הפרים לקרב להם חציר.

נשמנו לרווחה. עצרנו על יד הדלת הנעולה במנעול כבד.

ידעתי ליצחקל'ה יש אוסף מפתחות ענק שבטוח אחד מהם מתאים למנעול.

"מה אתה חושב שיש לנו את כל הזמן בעולם לחפש מפתח מכל הצרור ההוא", גער בי יאיר. "תאמין לי ישי אפשרות קלה יותר." אמר והוביל אותי בבטחה לאפשרות הקלה יותר, לצד הדרומי של המחסן. הוא התכופף, הרים את צלע הפח שהיה משום מה משוחרר ומכופף, וסימן לי להיכנס.

שנינו היינו כעת בתוך המחסן, מסתובבים בין הקרטונים מחפשים סיגריות. ברקע שמענו את 'שומר החצר' גורף חציר לאבוסים ושורק להנאתו. יאיר לחש לי מוטב לא להדליק את הפנסים. השומר עלול לראות ולחשוד. השתמשנו בחוש המישוש. לפתע דלי מלא מקלות מטאטא נפל והתפזר בקול רעש. עבורנו זה היה רעש מחריש אוזניים.

עצרנו מלכת, שריקתו של השומר הופסקה וקול גרוף החציר חדל. נראה שהוא שמע משהו. לא זזנו. פוחדים עמדנו כלואים בתוך המחסן. כל תנועה שלנו הייתה יכולה להסגיר את מיקומנו. לאחר כדקה החל איזה פר לגעות בקול חזק. השומר כנראה החליט שהרעש לא חשוד והמשיך במלאכתו. כששמענו שהוא ממשיך לשרוק, ידענו הסכנה חלפה.

חיכינו מספר דקות עד שהוא סיים לקרב את החציר. השריקה הלכה ונחלשה, השומר הלך והתרחק. באנחת רווחה העזנו להוציא את פנסיי הכיס. הדלקתי את שלי, אבל זו הייתה אנחת רווחה רגעית, כי עשרים שניות מאוחר יותר הלכה ודעכה קרן האור. התרגזתי על החצרן החסכן, שתמיד נתן לחברים סוללות ריקות. אפשר היה להתנחם בזה שהפנס של יאיר האיר כיאות. "מתאים לך השם יאיר", לחשתי באוזנו. "בא כבר, נודניק, אין זמן לבדיחות. השומר כל רגע יכול לחזור", נזף.

יאיר כיוון את אלומת האור על אחד הקרטונים. "זה מה שאנחנו מחפשים", אמר. פתחנו את הקרטון המלא בקופסאות סיגריות של דובק.

זה האלה עם הפילטר", צעקתי בחדווה.

"ששש...", כעס עלי יאיר, "אולי תעלה על מגדל המים ותכריז בקול? קצת איפוק ושליטה בבקשה."

מילאנו את הכיסים בקופסאות סיגריות ועשינו דרכנו לקיר הפח המכופף. "רגע", לחשתי, "אם כבר אנחנו כאן, בא ניקח גם גפרורים".

יצאנו לאוויר הלילה מצוידים כמו שצריך. שוב הבליחה באוויר הלילה הקר אותה שריקה מקפיאה. החסרנו פעימה בפעם המי יודע כמה. השומר עבר אותנו בדרכו לבית התינוקות, שם נפגש עם שומרי הלילה. יודעי דבר מספרים שהם עורכים שם ארוחה כיד המלך. צריך פעם לאמת את זה חשבתי בליבי.

אותנו עניין כרגע רק דבר אחד להגיע לבית הילדים ולספר לחבר'ה.

אוהו, כמה טפיחות שכם קבלנו קשה היה לספור, והחגיגה נמשכה עד שעות הבוקר המוקדמות.

למחרת, הלימודים החלו כרגיל. עד לאותו הרגע שבו נכנס מרדכי בסערה לכיתה. הפעם אף אחד לא צחק על מהדק הכביסה הצמוד למכנסיו. פניו הביעו כעס עצום.

מרדכי נעמד מול כל הכיתה ואמר: "אתמול בלילה הייתה פריצה לחצרנות, נגנבו סיגריות. אני מציע לכולכם - אם ידוע לכם מי עשה זאת, זה הזמן להגיד."

שקט בכיתה, אף תלמיד לא פצה פיו. מרדכי הביט לנו לתוך העיניים. לא עמדתי בזה והשפלתי את עיניי. מרדכי שתק. נתן לנו זמן להתבשל בתוך עצמנו. לאחר כמה דקות החל להלך בין טוריי השולחנות. הלך לאיטו כאילו מדבר אל עצמו.

"אני, שייצגתי אותכם במועצה, אני, שעשיתי מאמצים בלתי רגילים לשנות את ההחלטה, ותאמינו לי זה לא היה פשוט. למחרת אתם באים ובועטים בדלי שבקושי הצליח להתמלא במים ועושים ממני צחוק?!" כשהגיע הרגשתי שהוא נעמד פרק זמן ארוך יותר, נדמה היה לי שהוא מרחרח סביבי. לאחר מספר רגעים המהם ואמר: "ידוע לי שיש כאן שותפים לפשע. בפעם האחרונה, מי שיודע בבקשה שידבר." אנחנו, שלרוב גם אטמי אוזניים לא יכלו לעצור את הרעש שידענו לייצר, סתמנו. הס. דומה היה שאפשר אפילו לשמוע את משק כנפיה של חיפושית פרת משה רבינו שנחתה על השיח הצמוד לחלון.

"אם כך, אתם תהיו צריכים לשאת באחריות." אמר ולא פירש. הסתובב, הניח רגלו על הכיסא ושם מהדק כביסה על מכנסיו (כרגיל, שכח שכבר יש לו שם אחד). אפילו חיוך לא מצאתי אצל חבריי.

ביום שישי פורסם בעלון ידיעות קבוצת יבנה: "עקב פריצה של נערים לחצרנות, יהיה מחסור בחלוקת הסיגריות לחברים". כמו כן התקבלה המלצת ועדת בידור שהתכנסה בשנית: "הכניסה למסיבת פורים החל מכיתה י"א."

הפעם לא היו טפיחות על השכם, היו רק טענות: "תסגירו את עצמכם, תודו ותשחררו אותנו מהעונש", צעקו חברי לחלל האוויר.

"חבר'ה גם אם נודה באשמה העונש כבר ניתן לכולנו. אנחנו מחוץ למסיבה" , אמר יאיר.

"רגע", אמרתי.  קראתי לבת של מרדכי המחנך. "אולי שוב תשכנעי את אבא שלך? אני ויאיר ניקח אחריות ונשחרר אתכם מהעונש." אבל היא לא הייתה מעוניינת כלל בתפקיד השליחה. רק לאחר מאמצי שכנוע רבים הסכימה.

מרדכי הגיע לבית הילדים. "שמעתי את בקשתכם", אמר, "אך מהיכרותי את תלמידיי אני מבין שרובכם לקחתם חלק בעישון נכון? כולכם אשמים, ואשמח לשמוע מי הגנבים."

"אנחנו לא גנבים, בסך הכל סחבנו קצת סיגריות לפורים", צעקתי.

"הופה, על ראש הגנב בוער הכובע", הצביע עלי מרדכי.

אידיוט שכמוני. פתאום אני מדבר. מה אני צריך לפתוח את הפה? מזל שלעזרתי באו כל החבר'ה ובזה אחר זה אמרו: "כולנו אשמים". לא נתנו לי ויאיר לקחת אחריות.

בין ראש חודש אדר לפורים יש מרווח של שבועיים, שבהם יסרנו את עצמנו. אך אני לא אמרתי נואש. בלכתי על יד אבי חברי ספרתי לו על תוכניותיי, שאלתי אותו כבדרך אגב, "אתה איתי?"

"אני איתך", השיב ללא היסוס."

"אין סיכוי בעולם שמישהו ימנע מאיתנו להגיע למסיבה". השבתי לו בניצחון.

איך הצלחנו להתפלח לנשף פורים?

איך הצלחנו לצאת מהפלונטר?

המשך יבא.