הסיפור היה טריגר עבורי לנעוץ שיניים עמוק עמוק
בבשר המדמם של מפקדיי שאך אתה חזרו מהמלחמה. בשבילי הם היו נציגיי צה"ל.
קחו נער שלא מסוגל להכיל מסגרות באופן קיצוני. (נא
עיין בספר לא מבליג יותר)
שימו אותו במקום שדורש משמעת ללא פשרות.
תקיפו אותו במפקדים לא אנושיים.
תוסיפו אמביציה להוכיח שהוא יכול, הוא קיבוצניק.
וברגע הנפיץ ביותר, תודיעו לו שחברו הקרוב נעדר.תקבלו יצור בעל מוטיבציה בלתי נלאית (עד היום)
לחטט בעבר ולחקור. ועכשיו אם נשאר לכם כוח תקראו את הסיפור ואולי תוכלו לעזור לי.
מכונת אמת.גנב! גנב! הרס"ר הרעיד קולו של הרס"ר את המחנה. עד עכשיו מצלצלת השאגה באוזני,
עוברת גדרות, הרים וגאיות וחותכת את מרחקי הזמן – מאז היום ההוא בנובמבר 1973. שאגת
הרס"ר הזאת גוברת על כל חוויות הטירונות שחוותי בגדוד 202 של הצנחנים.
האירוע יוצא הדופן התרחש ביום שישי, לפני העלייה
למשאית שתיקח אותנו לסוף שבוע חמים ורגוע, לאחר שלושה שבועות אינטנסיביים של פזצטות
וטרטורים.
סובבתי את
ראשי לכל הצדדים. למי הוא מתכוון לכל הרוחות והשדים? ואז הבחנתי שכל החיילים העומדים
במסדר מסתכלים עלי. ניסיתי גם אני להסתכל עלי, זה לא כל כך הלך. אז המשכתי במבט מהופנט
להביט ברס"ר.
התגייסתי לצבא בדיוק חודש אחרי סיום מלחמת יום
כיפור. זכור לי שלא קיבלנו מספיק זמן להתרגל לקטגוריה החדשה שלנו, כשכבה צעירה
בקיבוץ. סיימנו כיתה י"ב, קיבלנו חדרים, והנה עונת הכותנה בפתח ולא נותנים
לנו לנשום. אני מחכה בקוצר רוח לחופשה שאקח לפני הגיוס. תכננתי לרדת לאילת ולהיזרק
מספר ימים על אחד מחופיו.
טבען של תוכניות להתגשם, אך לא הפעם. מלחמת יום
כיפור טרפה את הקלפים. הקיבוץ התרוקן מגברים. נאלצנו בעל כורחנו לקחת אחריות.
מצאתי את עצמי עובד בגד"ש שתי משמרות רצופות ביממה. רעש מטוסים, חרושת שמועות,
חדשות עצובות - הכל מתערבב לי בראש.
העבודה בשדה במשך שעות על גבי הזחל די-פור - מיישר
את האדמה הלוך ושוב, שתי וערב, עד שאחרון הרגבים יתפורר, מכין אותה לזריעה, נתנה לי
תרפיה מכל המצב המסובך.
נובמבר הגיע ואיתו יום הגיוס לצה"ל. לא היו
פרידות מהורים, לא היו טפיחות שכם מחברים, ובוודאי שלא היו לי מלווים.
אני זוכר שניגשה אלי חברה, אני חושב שהייתה נציגה
של ועדה כל שהיא, ואמרה: "תודה על המאמץ בעבודה, ושיהיה לך יום גיוס
מוצלח."
ונתנה לי מתנה שלא הייתה עטופה בנייר צלופן כדרכן של מתנות. סתם
קופסא מלבנית קשיחה. "זו מכונת גילוח על בטריות, שלא תצטרך להתגלח במשחת מישי
שהצבא מחלק."
גאווה שכזו לא חשתי מעולם. הנה עומדת חברת משק
ותיקה ומעניקה לי מכונת גילוח, למרות שאין לי ולו שערה אחת על פרצופי. אותה נציגת
ועדה לענייני משהו הייתה הראשונה שנתנה לי גושפנקא להרגיש גבר.
כבר במושב האחורי של האוטובוס שעשה דרכו לתחנה המרכזית
בתל אביב, לא התאפקתי. הוצאתי את מכונת הגילוח מהקופסא ולחצתי על כפתור ההפעלה.
שום דבר לא התרחש. המכונה לא השמיעה שום רחש או איתות להתחיל בעבודה. אני לא רגיל
להרים ידיים, אך בכל זאת הרמתי אותן וניערתי את המכונה, שהייתה משומשת, ועברה כבר
מספר חיילים מהקיבוץ לפני שהגיעה אליי. הפלא ופלא, המכונה השמיעה זמזום, אך חדלה
מיד. לא לקח לי הרבה זמן להבין שלסוללות אין מגע עם התושבת שבבית הסוללה.
במושב לידי היה זרוק עיתון הצופה. זרוק, בטח זרוק,
כי בינינו - מי קורא את העיתון הזה?
חתכתי חתיכה מהעיתון ושמתי מתחת לבטריות. זה יצר
לחץ על המגעים, והנה המכונה עבדה ללא תקלות.
בתחנה המרכזית החלפתי אוטובוס שלקח אותי
לבקו"ם, ומשם - לאחר מספר ימים - עלינו על משאית למחנה סנור, להתחלה חדשה. התחלה
כאבה לי מאוד. לא היה לי שדה שאוכל לברוח אליו, ולא היה לי די-פור שאוכל ליישר
איתו את האדמה ואולי עוד כמה דברים בסנור.
הפעם אני הוא רגב האדמה, ומישהו מנסה לפורר אותי.
המחנה היה מוקף בגדר גבוהה וחיילים מפטרלים
לאורכה. בשער הראשי היה ביתן מיוחד לכיתת השומרים. ש"ג קשוח נתן לצאת ולהיכנס
רק לאחר שחקר נמרצות את הבאים. זה ההיה מקום שבכלל לא הוסיף למורל הטירונים. שכל
חטאם היה שהתנדבו לצנחנים.
סגל המפקדים שאך חזר מהמלחמה היה צריך פורקן, ומי
מתאים למשימה יותר מאשר טירונים מפונקים, או כפי שכינו אותנו "בשר טרי"?
הרס"ר וסגנו, הרס"פ, היו צמד רע ואכזר.
לא אתאר את ההשפלות ואת הטרטורים שעברנו. זה סיפור ארוך ואולי יום יבוא ויסופר.
על הטירון שבאמצע ההקפה של עמוד החשמל מימין לשמאל,
תוך עשרים קטנות, שאל: "אבל מה עם הקיטבג?" אני כבר לא כועס.
אבל לא אסלח לרס"פ על כך שבאמצע הלילה תפסתי
אותו מחטט בכיסי מכנסיהם של חבריי ושלי, ומרוקן את ארנקינו. כשהבחין שאני מתבונן
במעשיו, שיחק פני פוקר ואמר: "אני רק מעיר אותו לשמירה".
וכמובן שלא אסלח להם, לרס"ר ולרס"פ, על
אותו מסדר המפקד, דקה לפני העלייה למשאית שתיקח אותנו סוף סוף לחופשת שבת. "טסלר,
אתה לא עולה למשאית", נבח עליי הרס"פ.
אחפש אותם בנרות, את שניהם, בני בני-בְּלִיַּעַל .
בגילי מותר כבר לפרוק כעסים, אני חייב להזכיר להם את השתלשלות האירוע ואת התחושות
שנצרבו בי. בינתיים, עד שאמצא אותם (אם בכלל) אספר את סיפורי. אולי, מי יודע, הוא
עוד יתגלגל לעיניהם.
סוף סוף, לאחר שלושה שבועות לא פשוטים, יש מסדר
המפקד לקראת יציאה הביתה. "גנב גנב!" צרח הרס"ר. "כולם לפתוח תרמילים. נגנבה מכונת גילוח
לאחד החיילים. בצנחנים אין גנבים! הבנתם?" באותו רגע עמד לי על קצה הלשון:
תבדוק טוב טוב את הרס"פ שלך, הוא פושט בלילות על מגורי הטירונים וגונב את
כספם, אני תפסתי אותו על חם. אבל לך ותעז בכלל לחשוב ולדבר שררה בסגנו של אלוקים.
עכשיו הם מתקרבים אלי. "של מי התרמיל הזה?"
שאג הרס"פ, שלמד היטב מהרס"ר את צורת התקשורת עם הטירונים, הוא הביט בי
בעיניים מאיימות. "שלי, המפקד." עניתי בקול רועד. משום מה היה לי הרושם
שהרס"פ תכנן בקפידה את הפייק ניוז ההולך ונרקם לנגד עיניי.
חיטטו לי בתרמיל ולאחר מספר שניות החזיק
הרס"פ בידו מכונת גילוח על בטריות שקיבלתי מהנציגת הקיבוץ לענייני משהו.
מכונה משומשת, בעלת מגעי סוללות חלודים. אך היא ידעה להתמודד עם שערות זקני שטרם
צמח. הרס"ר הרים את מכונת הגילוח למעלה, כאילו מודיע לכל המחלקה שבזה הרגע
נמצא הגנב. שמעתי מאחורי גבי מלמולים: טסלר גנב, טסלר גנב.
באותם רגעים הרהרתי בכעס, מי בכלל צריך מתנה כזאת?
עוד היה צוחק הגורל ועוטף אותה בנייר צלופן.
"רגע! זו המכונה שלי!" התפרצתי בצעקה.
לא הצלחתי לסיים את המשפט. הרס"ר הורה לכולם לעלות למשאית ולי אמר: "תישאר
כאן". הוא לקח את מכונת הגילוח ונעלם לתוך משרד המ"פ.
מסתבר שהצנחנים לא בוכים רק בכותל, כי את דמעות
התסכול לא הצלחתי לעצור. גם קוראים לי גנב וקרוב לוודאי שלא אצא הביתה. בחיים לא
הרגשתי עלוב, וחסר אונים כל כך, עומד לבד מול תוכנו השפוך של תרמילי, ומחכה למר
גורלי.
ואז היא התקרבה אלי. לא אשכח אותה (רק את שמה
שכחתי). זו הייתה הפקידה הפלוגתית. אני רק זוכר שהיא הייתה בתו של ראש עיריית רמת
גן. היא נגש אליי, ניחמה, והרגיעה. "טסלר, אני מאמינה לך. אולי יש לך סימנים
מיוחדים על המכונה? נסה להיזכר."
אילו סימנים יכולים להיות במכונת גילוח, חשבתי
לעצמי. הרי יש אלפים כמוה. ראיתי הרבה מחבריי משתמשים בכזו מכונה בדיוק, ודווקא
אלי נטפלים? נראה לי שמישהו תפר לי תיק. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין, שבאותו
הלילה שהרס"פ הבחין בי, הוא ידע שתפסתי אותו על חם, גונב את כספם של חבריי.
הוא רצה להתנקם בי, ותכנן לי משפט ראווה, משפט שדה. הוא כבר בנה לו מגננה:
"טסלר לא רק גנב, גם שקרן. פוחד שאסגיר אותו. כל זה עלה לי בראש בחלקיקי
שניות. ואז לפתע נזכרתי. "כן!" צעקתי וכמעט חיבקתי את הפקידה הפלוגתית.
"תקשיבי, מתחת לסוללות שמתי חתיכת עיתון 'הצופה' כדי שיהיה מגע טוב לסוללות."
לאחר מספר דקות, הפקידה הפלוגתית (שבינתיים הספקתי
להתאהב בה) החזירה לי את מכונת הגילוח, חייכה ואמרה: עלה למשאית. לא שאלתי אותה מה
קרה שם במשרד המ"פ. רק רציתי להגיע הביתה, להיכנס למיטה לטבוע בתוך המצעים
הלבנים ולא לצאת יותר.
לחבריי החיילים סיפרתי את האמת והתנצלתי על שעיכבתי
אותם. נהג המשאית התניע, והמשאית החלה בנסיעה איטית כאילו נותנת זמן לתגובה. ראיתי
את חבריי מביטים דרך החלון לעבר הרס"פ וממלמלים משהו על אמא שלו.
עם הרס"פ אני עוד אבוא בחשבון, הבטחתי לעצמי.
עם הפקידה אבד לי הקשר. כמה חבל. הייתי רוצה למצוא
אותה רק להגיד לה תודה, אבל לך תמצא פקידה משנת 1973. שאפילו את שמה אינך זוכר.
