חלפו עברו 53 שנים. סוף סוף אפשר לגלות את פרטיי האירועים
וזהות הדוקרים.
לכאורה שלושה מקרים שונים בתכלית. אך לאחר שנים של
חיסיון וחקירה. מצאנו את המכנה המשותף ביניהם – תורים!
היום ניתן להבין את מקור השנאה שלי לתורים. הסכיתו
וקראו:
אני סולד מתורים, נכון אף אחד לא אוהב תורים אך אצלי
זאת אובססיה שנרכשה עוד בשנות השישים בקבוצת יבנה. אז כל תור הסתיים בדקירה.
לא אשכח את 'התור לחלוקה' (יש פירוט מלא בספר
"לא מבליג יותר") דב שטרן עם חלוק אפור (היה פעם לבן) הביט בי מלמעלה,
גבותיו התקמרו כאילו אמר, מה הילדון הזה עושה כאן בין הוותיקים? אילו רק היה מדבר
עם הגבות ניחא. אבל עלבונות לפני כולם? חשתי דקירה צורבת שהותירה בנפשי צלקת. למחרת שמעתי את אמא ואחותה מתבדחות על חשבוני –
נעלבתי. בסה"כ הפרזתי קצת, אמרתי אנחנו עשרים וחמש, מה יש? רציתי שיחלק לי
קצת יותר, סו וואט?
האירוע הנ"ל מתגמד לאומת 'התור לרופא'.
אף אחד לא שאל אותי (מכל מקום אני לא זוכר) נתנו
לי את השם 'שמואל טסלר'. בקיבוץ היה לי דוד קראו לו גם 'שמואל טסלר'. זה לא המקום
להלאות אתכם בקומדי- סטור, באותו עניין.
כשסוף סוף הגיע תורי לרופא, נכנסתי עם אמי
והתיישבנו מולו. היה שקט כזה, אף אחד לא דיבר. שמתי לב שהדוקטור הביט בי מעל
משקפיו. והשפיל מבטו לניירת, וכך חזר ועשה לפחות שלושה פעמים, בלי להוציא הגה.
לפתע נשען אחורנית בכיסאו הביט בי מעל משקפי הקריאה ואמר: "מממ... אתה ניראה
צעיר מכפי גילך." אמא התגלגלה מצחוק מיד הבינה את הפלונטר. ואותי שלח הדוקטור
לבדיקת דם אצל האחות. "דקירה קטנה באצבע." אמרה האחות ולא הבינה מדוע
אני נפלתי מהכיסא לרצפה. אמא יודעת לתאר, ומספרת "נפלת כמו בול עץ."
התעלפתי!
אך הדקירה המתסכלת ביותר הייתה בהושענא רבה. אבא
מושיט לי את ארבעת המינים ואומר סע! כוונתו, תורך לבצע הקפה."אבא אני מוותר, יש לי ניסיון רע עם
תורים."
"הלו! על מצווה לא מוותרים קח ולך עם כולם!"
על פי טון דיבורו ידעתי שמוטב לי לשמוע בקולו.
הסיבוב שלי היה קצר. ארנסט (חבר ותיק) פִּלֵּס את דרכי וליווה אותי חזרה. ידי האחת
אוחזת באתרוג, ידי השנייה מחסה את עין שמאל."
"מה קרה?" שאל אבי בבהלה.
"קרב עם לולב" צחק ארנסט הייקה והושיט
לאבי את לולבו.
"רק דקירת לולב בגבה." המשיך ארנסט בקול
מרגיע. (שם הדוקר שמור במערכת)
נו, אז היום על תשאלו אותי למה אני לא משתתף בהקפות –
אני שונא תורים!
