עוגת דבש
תמיד כישלון, תמיד אחרון, למה לכל השדים והרוחות?
בשנות השישים, בשבוע ההכנות לראש השנה, אמא ואחותה
שרה, אופות עוגות דבש בתוך סיר פלא על פתילייה. כל אחת אופה בביתה לבני משפחתה.
תחרות? כן כרגיל, תחרות של מי תצא העוגה הגבוהה ביותר. יש מנצחת ויש מפסידה. עד לאותה
שנה...
זכור לי שאמא כהרגלה קראה לי ולאחי הצעיר:
"סיימתי, בואו ללקק." ואז התחיל טקס ליקוק שאריות העיסה. זה היה פק"ל
שלא כתוב בשום פרוטוקול. היום אין דבר כזה.
זכור לי שאמא מדברת אל עצמה ואומרת: "הפעם
העוגה שלי תצא גבוהה יותר משל שרה אחותי, יש לי פטנט." ראיתי אותה מורידה את
ה'סיר פלא' מהפתילייה דוחפת גפרור. למה? השד יודע לי זה לגמרי לא היה לי ברור.
מיד הופכת את ה'סיר פלא' עם העוגה שבתוכה על בקבוק
גזוז, וכך נשארה העוגה תלויה דקות ארוכות ובאמת צמחה, התנפחה וגבהה והייתה
לאווירית, עם ריח משגע.
אחד הערכים שאמא הקנתה לנו, זה תמיד החתירה להיות
ראשון.
אז הלכנו לביתה של אחותה שרה להשוויץ בעוגה הכי
גבוהה במזרח התיכון.
אך אוי לנו לכישלון.
כאן למדתי ערך נוסף מאמא,
להודות בכישלון. (כן ביבי) ראינו את העוגה של דודה שרה הפוכה על מתקן מתכת
שדוד יוסף (בעלה) בנה במיוחד.
היום מצאתי את המתקן ההיסטורי הזה שגרם לאמי תבוסה
לא צפויה.
מתגעגע לתחרות, מתגעגע לכישלון,
מתגעגע לעוגת דבש הכי גבוהה במזרח התיכון.
למתכון הסודי
