טו בשבט

אני זוכר לילה אחד התעוררתי אחוז צמרמורת ושטוף זעה. בת קול צרודה מהתרגשות נתנה לי הוראה, תביא מאושוויץ אבנים תביא אבנים!" התיישבתי על מיטתי, דפקתי בכף ידי על המצח וצעקתי וואו! ידעתי נשארו לי רק עשרה ימים עד טו בשבט.

פרסמתי ברשתות החברתיות: "צריך דחוף שש אבנים, מאותו בית קברות ענק שבאושוויץ!"

התגובות היו צוננות ומתסכלות. ישבתי והסברתי: "אמא ואחותה לא יבקרו שוב במקום קבורתם של יקיריהם. הם מבוגרות וקצת מוגבלות. אנא מכם אם אתם מכירים אנשים שעכשיו מבקרים באושוויץ, שש אבנים שנניח אותם על יד הברושים, זו כל הבקשה.

האדמה הרוויה בדם המשפחות תגיע לכאן, וכך הן יוכלו להמשיך ולהתייחד עם יקיריהם. זה מקום מרכזי שישאב אליו בני נוער, חברים, וסתם מבקרים מכל קצוות העולם. הברושים יספרו את סיפור האחיות טסלר. הוספתי וכתבתי בהדגשה – "זעקה שכזו ישמע כל העולם!"

בום! ים של סימפטיה ורצון לעזור הציפו אותי. אך למרות הסימפטיה ברשתות לא הצלחתי להביא שש אבנים תוך עשרה ימים. מה חשבתי לעצמי, איזה אידיוט יגיע למחנה אושוויץ בחודש ינואר הקפוא?

הקראתי לאמא את התגובות שקבלתי מהפוסט. אמא התרגשה עד דמעות מכמות השיתופים מכמות ההזדהות ותשומת הלב. וסיפרה לי: "אני האידיוט שהייתי שם בחודש ינואר כן, אני אחותי ועוד הרבה יהודים טובים. היום בדיוק לפני 74 שנים התחלנו ללכת בשלג שהגיע עד לברכיים...

גם ללא האבנים הטקס היה מטלטל! ששת הברושים זקופי קומה ניטעו עמוק באדמה. לכל ברוש יש שם. שרה טסלר, יצרה מחמר שלטים לבני משפחתה.

1. רחל לאה, (שנשארה שם בת 6)
2. יהודית, (שנשארה שם בת 8)
3. דבורה, (שנשארה שם בת 13)
4. בן ציון, (אב-נשאר שם בן 40)
5. גולדה, (אם- נשארה שם בת 42)
6. הברוש השישי - לשאר ששת המיליון שנשארו שם.

חנה ושרה טסלר גדלו והתבגרו באחת! שרדו, סיפרו והנציחו. עד היום שואלות למה?! אני גדלתי. לא מבין ולא מעכל! ששת הברושים יגדלו. ושתיקתם רועמת. אחיותיה והוריה של אמי חנה ואחותה שרה לא גדלו. וצעקתם תלויה באוויר.

שבוע לאחר טו בשבט, קבוצה נערים מצרפת הביאו איתם שש אבנים. אף עין לא נשארה יבשה.

שישה זקופי קומה,/ חרישית יישאו תחינה./ אל נוכח היכל הקודש./ ימנו שבעה קני מנורה./ לא פגעי הזמן,/ לא פגעי בני עוולה./ זקופים וגאים לדור ודור./ ובליבם רק תפילה אחת - / יזכור!