קורע!!
אמא! זעקתי נואשות. עם כל הגוף זעקתי, בעטתי
ברגליים, התפתלתי לכל הצדדים. אך יד חזקה הצמידה אותי למיטת אשפוז ענקית שהתגלגלה
לתוך חדר ניתוח.
עיניה הדומעות של אִמי חרוטים בליבי עד היום.
עומדת מעבר לדלת סגורה, רק ראשה העצוב ניראה בתוך חלון הזכוכית העגול, כתמונת קנבס
מפוקסלת, מתרחקת ומתרחקת...
'טענותיי' הצורמניות הפריעו לצוות הרפואי, כי מיד
חשתי במשהו רך ניצמד לאפי. קול אטום בקע איי שם כאילו מתוך צינור: "ספור עד
עשר."
"ספור אתה יא חתיכת דגנרט... דגנרט... דגנרט...(מילה
אבא לימד אותי) לא סופר... סופר... סופר... ולי לא אכפת... אכפת... אכפת..."
יומיים קודם.
אמא אחזה בידה האחת תיק גדול ושקית סנדוויצ'ים
שהכינה בחדר האוכל. בידה השנייה אחזה בידי.
צעדנו לעבר 'נהג בית'.
"אמא לאן זה?"
"אנחנו היום מתאשפזים" אמרה בשקט שלא כל
כך אופייני לה.
מתאשפזים? מה זו המילה המשונה הזו? שאלתי את עצמי
בהדגשה, כאילו מצפים מילד בן חמש שכבר יהיה אנציקלופדיה מהלכת? מה כל כך קשה להגיד,
נוסעים לניתוח בקפלן?
"אמא הנה הסל, ושקית הסנדוויצ'ים, ואיֶה השֶה
לעולה?"
"אלוקים יראה לו השה לעולה, בני."
או במילים אחרות אתה עובר היום ניתוח, ומאושפז בקפלן.
"אתה זוכר את הבלוטה שלך בבטן?"
"זה לא בבטן זה מתחת לבטן." עניתי
בשלווה של שֶה.
"קוראים לזה קִילֶה וצריך ניתוח."
וילכו שניהם יחדיו.
התמונה הבאה שזכורה לי, אחות בלבן מחייכת אליי
"בוקר טוב ילד חמוד סוף סוף התעוררת מההרדמה."
זהו, הצליחו לבלבל אותי, "לא רוצה אשפוז,
ובכלל תגידי איפה אמא שלי?"
לאחר שלושה ימים כל ילדיי גן ירוק יושבים במעגל –
פעילות בוקר בגן. חנה הורן הגננת מספרת לנו אקטואליה. בשבילי זה היה זמן איכות
לריחוף ולחלום ולא היה צריך כלל חומר הרדמה. עד לאותן מילים שנקלטו במוחי במעורפל:
"בפסח – יֵיתֵי וְיֵיכֹל כָּל דִכְפִין, ומחר בסוכות אושפיזין..." רק
שמעתי את המילה הנוראית הזו קמתי וברחתי כל עוד נשמתי באפי. אני עם אשפוז גמרתי...
