כמה אתם לכל השדים והרוחות, הא?!
למה לכעוס ולאיים? אי אפשר לשאול בנחת? בלבי אני חושב
שדב שטרן חבר ותיק ומכיר את כולם. אז למה כשאני מגיע סוף סוף לשולחן החלוקה, הוא מביט
בי מלמעלה ומאיים עלי: "כמה אתתתם! נו כבר ילת'!!
אני עומד מול שולחן שעליו שק אחד מלא בסוכר, שק שני
מלא סוכריות ועוד ערמה של עוגיות רוֹדְגֶ'ס. על השולחן מונחים מאזניים ולידם כל מיני משקולות
גדולות, בינוניות וקטנות. אני לא מבין מה תפקידן, אך יודע שככל שאנחנו יותר נפשות, יותר משקולות יהיו על המאזניים,
ובהתאם — יותר סוכריות.
אני לא מתבלבל ומשיב מיד: "עשרים וחמישה."
דב המחלק מסתכל עלי ממרום גובהו, מרים גבותיו ושואל
בתימהון: "עשרים וחמישה?!!"
דווקא היום אני נזכר בקטע הזה מתוך ספרי. כי לסבא שלי (אריה לייב) היה מקרה דומה ברומניה.
הוא התפרנס בקושי משמירה על מנסרה ביער. (כן פעם היה כזה מקצוע) אך לרוע מזלם המפעל עלה
באש.
סבא היה בעל כישרון מבורך. הוא היה גם שוחט וגם
חזן.
יום אחד הגיע לאוזניו שמועה שעיירה קטנה בשם 'סנטמיקולש', מחפשת בדיוק אדם
בעל כישורים כמו שלו.
אה',מה',מה'. העיירה הייתה במשבר כלכלי לכן הציבה תנאי שבעל
התפקיד יהיה ללא ילדים.
סבא לא התייאש ניגש לוועדה ולשאלתם, יש לך ילדים?
ענה בלי להתבלבל ניין (ביידיש פירושה לא, אבל גם תשע).
מה הייתה תדהמתם, כשכל החמולה הגיע.
יש הגיון בשם שנתנו לחודש הנוכחי – אב. י' אב תשי"ז סבא הלך לעולמו, אצלנו בקיבוץ.
לאחר 35 שנה אבא הלך לעולמו ב י"א באב
תשנ"ב.
