"...היי
שוב אין לי פיג'מה על הארונית."
"אין דבר ניקח
כללית." אבא מרגיע אותי.
על המדף יש ערימה
של מכנסיים, ועל ידה עוד ערימה של חולצות.
"אבא זה ענק
עלי, וגם חסר גומי."
"אין דבר מה
אתה ישן בעמידה? כשאתה שוכב המכנסיים לא יפלו על תדאג."
"בא שב כאן על
המיטה על ידי, מחר ראש השנה, אתה זוכר? מוקדם בבוקר קרויצר וזלמן עוברים בין הבתים
ומעירים את כולם לסליחות." אבא מכעכך בגרונו ושר לי: "ישראל עם קדושים
קומו לעבודת הבורא. יידלך יידלך, שטיטץ אוף, שטייטץ אוף
לעבוידת הבוירא."
כך אבא ממשיך ומגרה
לי את ייצר ההרפתקה. בליבי אני מתכנן ליל שימורים לא אחמיץ את האירוע.
אבא הלך, השומר
ובנו סיימו את טקס כיבוי האורות. כל הילדים נרדמו.
רק אני שוכב ער
במיטה מקשיב לרחשיי הלילה.
חריקת הדלת מבשרת
את בואו של שומר הלילה. סיבוב ראשון. הוא עובר בין החדרים, פה מרים שמיכה, שם מהדק
מעטפה. אני מבעוד מועד מסתובב על הבטן, פונה עם הראש לקיר. לא רוצה תקלות.
להקת תנים מייללים
נשמעים ממש בפתח הגן, זה מפחיד אותי ואני מתכסה מעל הראש.
אני נרגע למשמע
קולה של אחת האימהות: "קום תעשה פיפי בסיר." כך היא מבקשת מבנה שאומנם נעמד, אך נשאר לישון בעמידה. לאחר מספר שניות אני שומע פששש. יופי סוף סוף יצא לו.
האימא הולכת הביתה שמחה, מחר בוודאי יקום יבש.
שקט כולם ישנים אני
שומע את נשימותיהם הקצובות של חבריי לחדר.
לפתע קולות שירה
בחוץ. יש! הנה קרוייצר וזלמן הגיעו. אני קם מהמיטה צועד צעד. והופס, המכנסיים
נושרים למטה. הרמתי אותם, וביד אחת החזקתי שלא יפלו, וביד השנייה פתחתי את דלת
הגן. קולות השירה התחזקו. ירדתי במדרגות סקרן לשמוע ולראות את הקולות.
מחר כבר אשוויץ
בפניי כולם: "הייתי ער כל הלילה ושמעתי את קרוייצר וזלמן."
השביל היה קריר ולח.
לא הספקתי להתקדם, רגלי דרכו על שרוולי מכנסיי הפיג'מה הגדולים ממידתי ואני מצאתי
את עצמי מרוח על השביל. לא היה לי בשביל מי לבכות, כי אין בחוץ נפש חיה. אז רק
סבלתי בשקט. השירה לא הפסיקה, ומה מוזר ששמעתי גם קולות פסנתר. לרגע חשבתי שקרויצר
סוחב פסנתר על הגב, וזלמן מקיש על הקלידים ומנגן מאחור תוך כדי הליכה." מראה
כזה כבר היה בשבילי הרבה יותר מסתם מסקרן.
המשכתי לכיוון
הקולות שבקעו מחדר ריתמיקה, דרך החלון ראיתי את קלרה מנגנת בפסנתר.
הסתובבתי מאוכזב
לגן, נכנסתי למיטה ושקעתי במחשבות.
הסיבוב השני של
השומר עבר ללא תקלות. הילדים ישנים.
אך יצא השומר מהגן
והחלטתי זה זמן טוב ללכת לבית שימוש. לא הייתי צריך להפשיל את הפיג'מה פשוט עזבתי
את אחיזתי, והם נפלו למטה. "...מה אתה ישן בעמידה?" נזכרתי באבא המלגלג,
וצחקתי בליבי. לא הורדתי מים פחדתי מהרעש. על קצות האצבעות נכנסתי למיטה שבתחילת הערב דאגתי לפרק את ה'מעטפה'. כי אני שונא מעטפות, אך הורי אוהבים להכין אותם, לכן
מעולם לא הערתי להם על כך.
הגיע הסיבוב השלישי של
השומר, והפעם אני שומע אותו סוגר תריסים. יופי, זה סימן שעוד רגע בוקר אני הולך להיות
העד היחידי מכל הילדים בגן. אני כבר שומע בדמיוני, "ישראל עם קדושים..."
ילד נאנח, שני מבקש
מים, שלישי: "שומר לילה קר לי, תקרא לאימא."
השומר שהצליח להעיר
את הילדים. בסה"כ רצה שלא יתעוררו מדמדומי הבוקר החודרים מבעד לחלון.
לבסוף הצליח להרגיע,
יצא וסגר אחריו את הדלת.
שוב שקט, "מתי
לכול הרוחות יגיעו קרויצר וזלמן?
בראשי משום מה מתנגן
לו שיר: "עייפה בובה זהבה ועייף מאוד הדב הצללים לחדר באו לוחשים לילה טוב
לילה טו... ..."
מה זה? מה כאן קורה
כאן?
"...בוקר טוב
לכל הילדים, הגיע זמן לקום. שנה טובה כצפיחית בדבש."
נרדמתי.
אוף לא נכון!
