מלחמת יום כיפור

היום היהודי עם הקסקט לא הגיע!

בכל שנה ושנה בראש השנה וביום כיפורים, יושב יהודי זקן ותימהוני על הספסל עץ בפינת בית הכנסת. קסקט מהוהה על ראשו, חולצה לבנה מרופטת ומכנסיים מקופלות עד הברך לגופו, וגרביים לרגליו. עטוף בטלית מעל הראש. גם כשכולם עומדים בחרדת קודש, יושב מכונס בעצמו, עיניו נעוצות בנקודה כל שהיא למעלה, לא נע ולא זז. רק שפתיו נעות אך אינן מפיקות שום צליל. זקן ואילם. איש אינו מכיר אותו, והוא לא מכיר איש. חשבנו אותו למשוגע ללא נורמלי.

עם השנים נודע לי שיהודי זה הולך דרך ארוכה בשדות הכותנה, נעול במגפיים, עושה את כל הדרך הארוכה רק בשביל לזכות להתפלל במניין. מגיע לבית הכנסת חולץ מגפיים ובשקט ללא שנרגיש מתיישב במקום הקבוע שבפינה על יד הכניסה.

היום היהודי עם הקסקט לא הגיע!

עננים אפורים שייטו מעל, ורק העצימו את הדרמה הנרקמת. איש אינו יודע ואיש לא מעלה על דעתו, את העומד להתרחש. לחות מעיקה של סוף קיץ באוויר. עונה מפנה את מקומה לעונה הבאה אחריה. אי אפשר לעצור את גלגל הזמן. ואני יודע! משהו נורא קרה!

 

אני לא זוכר אם זה היה תפילת מוסף, או סדר עבודה, קריאת התורה, או הפטרה של יונה. התפילות כולן התבלבלו. הראש היה צמוד כל הזמן לחלון. "חלון המריבה" כך קראתי לו. זה 'חלון-הזזה' מעץ צבוע בצבע שמן לבן מתקלף. תמיד לאלי בוכאסטר היה קר, לכן היה סוגר את החלון ואילו שמעון הקשר היה פותח אותו, כי תמיד היה לו חם. לנו זה היה סוג של ספורט, ואנחנו הילדים היינו מהמרים מתי ייסגר החלון ומתי יפתח. הילד שהיה קרוב ביותר וניחש את מספר הדקות בין פתיחת החלון לסגירתו זכה בנקודות.

היום  החלון נשאר על מקומו ולא זז.  שמרו על סטאטוס קוו והפסקת אש. כולם עסקו בשאלה: את מי לקחו? מי גויס? רק לחישות, לא לחישה של תפילה לחישות של סקרנות לחישות של דאגה. שמעות שעברו מפה לאוזן. לא היה כל ספק - פרצה מלחמה!

 

אותי בכלל היה קל להוציא מריכוז לא הייתה צריכה להיות סיבה כלל. כיום מאבחנים את זה כADHD . אפשר להבין שהיה לי חלק ניכר בשמועות, ואם אמרתי שהשמועות עברו 'מפה לאוזן' אז אני הייתי יותר ה'פה' ופחות 'אוזן'. סבלתי מתסכול וחוסר אונים של נער בן ,18 שמצד אחד עדיין לא גויס לצה"ל (היה לי צו גיוס לעוד חודשיים) ומצד שני כבר לא ילד. לא נותן כתף, לא עוזר במאמץ ונמצא מחוץ לאור הזרקורים.

 

כשקראו לי, לא היה גבול לשמחה שקפצה עליי. "הטרקטורים שלנו מגויסים!" אמר לי מזכיר הקיבוץ בארשת קודרת. הבחנתי שגבותיו התחברו ביניהם וקמט בצורת גל עיטר את מצחו, הבנתי שהעסק רציני. האגו שלי היה בשמיים. בי למשימה! "יש צורך בדחיפות להעביר את הטרקטור  ג'ון דיר 2010  למחנה הצבאי חצור. זו אחריות ואני סומך עליך". דבריו היו באוזניי כמנגינה ערבה. כשעברתי רכוב על הטרקטור הגדול על הכביש הסמוך לבית הכנסת, התרוממתי מעל הכיסא.  רציתי שכל באי המקום, החברים ואולי גם הבנות, יבחינו בי ואולי אהיה סוג של שיחת היום. גם הורדתי הילוך ונתתי גז, למען "שישמעו ויראו".

 יום כיפור, שעות צוהריים, ואני רכוב על טרקטור, עובר בשדות כותנה שצבע הלבן החל משתלט עליהן. השמש מכה חזק על ראשי, ואני ממלמל ביני לבין עצמי "איזה כיפור ואיזה סיפור".

 

לנגד עיניי עולה דמותו של אותו יהודי מוזר ושפוף, שתמיד חשבתי שהוא סוג של חיי זר, חבוש בקסקט הולך בשדות כותנה לבדו, מגפיים לרגליו ושקית טלית תחת בית שחיו, בבוקר של יום כיפור צועד לאיטו לבית הכנסת. לא משתחרר מהשאלה: "למה הוא היום לא הגיע?!"

 

בגאווה וראש מורם גבוה על מושב הטרקטור אני מהרהר: "אני שותף למאמץ". איש עדיין לא ידע בשלב זה לאן נושבות רוחות המלחמה, אך היה משהו באוויר, משהו בלתי נודע, רק שמועות. שמועות שבסתר ליבי קיוויתי שאינן נכונות. בחורים רבים מהשכבה שלי התגייסו אך לפני חודשים אחדים. הם בעצם נערים שעברנו איתם את כל גלגולי בתי הילדים. "מהסיר לסיירת", אם לנבור בעולם הקלישאות הקיבוציות.

 

במחנה חצור הכל דפק "תיקתק" כמו שצריך. רשמו, חתמו, כתבו בספר (ותסלחו לי על הדימויים). אמרו לי: "אתה משוחרר", ועברו לבא בתור.         

משוחרר? מה זה משוחרר? הבנתי מאוחר יותר שזה במקום: "תודה לך... ועל תפריע". טוב מה אני עושה עכשיו? איך חוזרים?  כל המחנה "כמרקחה" אנשים, חיילים הולכים ובאים ולי אין אומץ להפריע בשאלה כה פשוטה?

 

כבר שעת צהרים מאוחרת. השמש יצאה מתוך השמיכה הלחה והחלה  להכות ללא רחם.

עמדתי עם עצמי בצד, ושקלתי את צעדיי. התפניתי לרגע לרחמים עצמאיים וכמובן לקיטורים. איך לכל הרוחות אני חוזר לקיבוץ? 

חמוש בכפכפי אצבע מפלסטיק מהשוק, ובגרון יבש וסדוק. אני מתחיל לצעוד. לא טופס טרמפים ולא מבקש הסעה הרי זהו יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה. אחרי הקילומטר הראשון כבר צצו יבלות בין האצבעות. חלצתי ונעלתי את הכפכפים לסירוגין. האספלט להט והשפשופים בלתי נסבלים.

יום הכיפורים. הכביש אמור להיות ריק. אך הכבישים עמוסים בכלי רכב, כנמלים העמלות לקראת יום סגריר. כך הייתה נראית השיירה האין סופית. חלקם באים, חלקם יוצאים ואני בשולי הדרך - מרים ראש וזוקף גוו. בליבי יודע שהבעיות שלי קטנות וחסרי משמעות לעומת הבעיות שהמדינה ניצבת בפניהן.

לאחר צעידה של שעה התחלתי לדדות והקצב הואט בהתאם. עזבתי את הכביש הראשי וירדתי מערבה לתוך שטחים מעובדים, כדי לקצר את הדרך. החושך ירד מסביב. קולות צרצרים  ותזמורת צפרדעים ליוו אותי לאורך הוואדי. הגעתי "על ארבע". למושב "נווה מבטח", שפוף ויגע וידעתי עוד דרך ארוכה לפניי. המורל שלי היה נמוך בגובה דשא לאחר כיסוח.

 

לא הייתי חייל לבוש מדים, ולא הייתי חיה בעלת שני ראשים, ובכל זאת הנערים הסתכלו עלי כעל חייזר. כמה מוזר, חשבתי לעצמי. למה הם לוטשים עיניים? פגשתי בהם בכניסה למושב. עכשיו דמינו לכם את הסיטואציה. נער שפוף, כפכפי אילת בידו, מסתכל לשמיים וסופר כוכבים. קדושת היום אפפה אותי ולא הייתי מוכן לבקש מים לפני גמר הצום. הרי ידוע לכול ששלושה כוכבים במבט אחד מבדילים בין קודש לחול. נו, מה אתם הייתם חושבים?

בדיעבד הבנתי מדוע דיברו איתי לאט ובליווי תנועות ידיים כאל רפה שכל.

התנערתי ממחשבותיי לקול אחד הנערים ששאל: "מה בדיוק אתה מחפש שם למעלה?" לך תסביר להם שאתה סופר כוכבים.

בעוד אני תוהה על קנקנם, הרגשתי שהאדמה מקבלת שיפוע. בהתחלה השיפוע היה מתון אך עד מהרה המשיך ונהיה תלול יותר ויותר. ניסיתי בכל כוחי לאחוז במשהו, להחזיק כדי לא ליפול. הושטתי ידיים כמנסה לתפוס משענת שכלל לא קיימת. אך ידיי התנופפו באוויר כמתאגרף שקיבל סנוקרת ומחפש אחר יריבו להיאחז בו  לפני "הנוק אווט" שיפיל אותו לקרשים. אך לשווא!

ניסיתי לצעוק, ניסיתי להגיד להם שאין לי שווי משקל, אך שום קול לא יצא מפי. החבטה שנשמעה הייתה גופי המרוקן מאנרגיה. שמוט כסמרטוט במפגש עם הקרקע. עיניי היו פקוחות. מוחי קלט הכל והבין את המתרחש. אך כמו אילם תימהוני, שכבתי חסר אונים. ידיי היו כמשקולות ברזל שאי אפשר להזיזן הן לא נשמעו לי כלל.

שכוב על הגב, חסר אונים ומתוסכל, בוהה בחלל. פתאום נכנסו לי לפרֶיים המוגבל של שדה הראייה שלי ארבע ראשים. (מוזר שדווקא עכשיו העסקתי את מוחי בהבנת תינוק בין יומו ששוכב בעגלה ורואה רק ראשים המתבוננים בו מלמעלה ועושים קולות משונים). פנים טובות ומלאות דאגה. שמעתי אותם אומרים בינם לבין עצמם: "צריך לברר מה זה, ומהיכן הגיע".  הרגשתי שמפשפשים בכיסיי. אך כמובן לא מצאו לא תעודה ולא שום דבר שיזהה אותי.

הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו כשיצאתי למשימה היה שצריך לקחת זה תעודה זהות או רישיון. "צא כבר לדרך" האיצו בי, "אל תתעכב, מחכים לך. זקוקים לטרקטור בדחיפות". הטרקטור שימש את מחנה חצור בהובלת התחמושת מהמחסנים למטוסים.

"מי אתה?" ניסו הנערים לדובב אותי. "איך קוראים לך? מאיפה אתה?" אך לא הצלחתי להפיק מפי אף לא צליל אחד. רציתי להצביע על גרוני היבש, ניסיתי בעזרת העיניים לבקש כוס מים, אך מאומה. הנערים נראו אובדי עצות. איזה ייאוש חשבתי לעצמי. ללא יכולת ביטוי, ללא זהות, אני פשוט אבוד!

 

השמש כבר שקעה מזמן. חושך צלמוות השתרר מסביב, הנערים התרחקו קמעה, אך שמעתי אותם מתווכחים: "הבן אדם משוגע. אולי ברח ממוסד?; "צריך להודיע לרשויות"; "לא, לדעתי הוא חולה במחלה נדירה והוא זקוק לעזרה."

התחלתי לחוש את כביש הכורכר מתרומם, ונוחת באחת. כאילו הים סוער ונרגע, סוער ונירגע. או כאילו יד נעלמה מנערת את הכביש, כפי שמנערים אבק ולכלוך משטיח ארוך. לרגע חשבתי לעצום עיניים ולהתמכר טיפה לשקט. לשכוח מהיובש, לשכוח מהכול.

המילה "משוגע" והמילים "לא נורמלי" חזרו על עצמם שוב ושוב בדיבורים בין הנערים, אך יותר מזה לא שמעתי. חושיי התערפלו, ועיניי החלו להיעצם.

אני הוזה? ואולי אני חולם? יהודי זקן תימהוני, קסקט מהוהה לראשו, חולצתו הלבנה מרופטת, מכנסיים מקופלות עד הברך וגרביים לרגליו. האיש עטוף בטליתו מעל הראש. הוא זורק לעברי גלגל הצלה ומציל אותי מסירה טובעת  בלב ים.

פקחתי עין אחת, ומיד עצמתי אותה. לא יתכן אני עוד שרוי בהזיות ובחלום.

חזרתי במעורפל למציאות, ולא היה זה חלום. הזקן בעל הקסקט המהוהה על ראשו! כן, אותו זקן שלא הגיע היום לבית הכנסת. אותו זקן שחשבנו למשוגע ולא נורמלי. הוא בעצמו מישש לי את הדופק. הפלא ופלא, היהודי מדבר גם מדבר! עכשיו הוא לא נראה כלל תימהוני; עכשיו הוא כלל לא חיי זר, או אילם; עכשיו הוא מושיע כל יכול!

דווקא עכשיו, בסיטואציה הזאת, היה לי זמן להיות נבוך. ריבונו של עולם, חשבתי, איך התחלפו היוצרות?  מי כאן המוזר או החיי זר? מי כאן התימהוני השפוף הממלמל ללא קול?

"תביאו מים מהר!" ציווה על הנערים, ובשקט לחש לי: "אתה תהיה בסדר, נחזיר אותך מייד לקיבוץ". הוא זיהה אותי, חשבתי בליבי.

אותו זקן שישב גלמוד, עטוף בטלית, בפינת בית הכנסת על ספסל העץ. גם כשכולם עמדו בחרדת קודש הוא ישב מכונס בעצמו. עיניו היו נעוצות בנקודה נעלמה כלשהי, לא נע ולא זז.

בעצם הוא ידע גם ידע את הסובבים אותו.

אל תשפוט אדם לפי מראהו המוזר, הזקן, או התימהוני, ציינתי לעצמי לאחר מכן. לעיתים גם אתה לא משובב נפש, מבחינה חיצונית, אם לנקוט לשון המעטה.

הנערים חזרו ובידם כד מלא מים. הם קרבו לשפתיי את הנוזל היקר כל כך. אט אט הבנתי שהנערים בניו הם. "אני מכיר את הנער, הוא מהקיבוץ השכן", שמעתי את הזקן אומר להם.

ברגע ההוא חשבתי על כך שזה המלאך שלי. "סליחה!!", הצלחתי סוף סוף למלמל. כן, רק את המילה סליחה. לא תודה, לא הוקרה, ולא מילות המביעות הערכה או רספקט, רק סליחה, זו כל האמת. סליחה לזקן טוב הלב, ששנים תייגנו אותו באופן מעוות. קיוויתי בסתר ליבי שנשאר סדק בשערי שמים למרות שידעתי שבשעה זו הם בוודאי כבר נעולים. למזלי התייחסו אלי, הזקן והנערים כאל אדם במצוקה שאינו מדבר לעניין.  איש לא שאל מה קשורה סליחה לאירוע, אך חיוכו הטוב של הזקן היו כאלף מילים. היה זה חיוך מלא מחילה והבנה. הוא הבין את משמעות הסליחה.

 

"אתה, תמוך בראשו", חילק הזקן הוראות מדויקות, "ואתה תושיב אותו בזהירות. תן לו תמיכה בגב, לאט לאט, שלא יתעלף לנו שוב. עכשיו, יחד בואו ונתמוך בו, ואז נושיב אותו בג'יפ".

בראי שמעל הנהג השתקפה לעיניי דמותי, ואז הבנתי מדוע התייחסו אליי נערים חביבים אלו התייחסו אלי עוף מוזר. אדום משמש, שיערי פרוע, שפתיי סדוקות". מראה של תימהוני, ואולי באמת חייזר.

הסיפור שלי על הטרקטור למחנה חצור עשה עליהם רושם, כי היה רגע כזה של שקט.

השעון ברכב הראה את השעה שמונה בערב. בסיטואציה אחרת הייתי מבין שכבר מיזמן כולם אכלו ושברו את הצום. אך במצבי, עם יום משוגע, וכאב ראש בלתי נסבל, לא היה לי כל מושג באותו רגע האם עוד בנעילה? האם הייתה תקיעה? האם הסתיים הצום? במבט לאחור נראה שהייתי דיי אומלל או במילה אחת מבולבל.

 

נכנסנו לשטחים של הקיבוץ. לובן הכותנה בלט בחשכה, ארנבת נלכדה באור פנסי הרכב ונמלטה לתוך השדה. 'שטוצר' מעוקם זרוק בעיקול הדרך, ושדה הכותנה ריצד ונע בקצב תנודות הרכב, וראשי שוב סחרחר עלי. רשרוש עלי כותנה המתפוררים מיובש, יבש גם הגרון, כל האדמה יבשה, כבר מכינים את השטח לקטיף הכותנה.

היהודי בעל הקסקט לא היה תימהוני ולא היה מוזר, הוא לא בא היום לבית הכנסת כי מלמעלה קראו לו למשימה חשובה יותר.

 

 רעב, צמא, ומדדה, פתחתי את דלת הכניסה לבית, אמא כמעט התעלפה, "טיפש", פולט אבא לעברי, "הצום יצא כבר בשש. ובכלל - פיקוח נפשות. יכולת לכל הפחות לשתות".

ומה יוצא לי מהפה לפני שעל הכסא אני מתמוטט? "אבא, ראיתי היום את היהודי עם הקסקט".