זה כבר בלתי נסבל, פשוט סקנדל! הגיעו מים עד נפש,
דבר שכזה!?
וילי ואֶרנסט רוקעים ברגליהם, וָייזר מרים את ראשו
מהספר (זה הרבה יותר מאיום) סְרוליק יוצא לשאוף אוויר. קְרויצר יושב בתוך אוזנו של
לוי. אני לא יודע אם הוא לוחש באוזנו או צועק לתוך אוזנו.
רק היום (חוק ההתיישנות – אין בי פחד) החלטתי לגלות
לכם את התרחיש שהסעיר את הרוקדים.
הריקודים בעיצומם, הצעירים רוקדים במעגל. כתפיים
צמודים, יד על כתף, יד על כתף חבר. אין אפשרות לחדור למעגל הריקודים. רגל אחורה
רגל קדימה, הרצפה רועדת. (אילו זה היה מתרחש היום המשטרה הייתה סוגרת מזמן את בית
הכנסת עקב חריגה בעוצמת הדציבלים.) הגבאים האומללים מנסים בכוחות משותפים לחדור
למעגל, לחלץ את ספר התורה המזדקר אל על, אך לשווא.
דָדָה שבכל שנה מצליח במשימה הפעם עובד עצות עומד
בצד מסתודד עם דב מוזס וקרויצר.
קרויצר יושב בתוך אוזנו של לוי, והאחרון נחפז
ונתלה על זרועותיהן של הרוקדים. רגליו באוויר אך ידיי הרוקדים שלובות זו בזו אין
ניכנס ואין בא.
אני זוכר היה יום חם וסירחון של זיעה וגרביים באוויר.
קולות של בטן מקרקרת, קולות של חזן המנסה לגבור בקולו על השירה המטורללת ואולי כך
לשים קץ ולהתקדם ולסגור עניין. אך ללא הועיל.
אני הייתי אולי בין 10. אך הבנתי בדיוק את המצב.
כאן אני מוכרח לציין שקרקורי הבטן הגיעו גם מבטני. החלטתי לעזור, כי נזכרתי בפתגם
הידוע: "קרקורה של בטן לילד קטן, מזעזע אפילו את השטן."
נעמדתי על בימת החזן, כך שהייתי יכול להגיע בנקל
לכתפיהם של הרוקדים, בידיי הקטנות פתחתי לכל רוקד את מכסה השעון הענוד על ידו.
(ראה תמונה מטה) באופן ספונטני הרוקד עזב את כתף חברו על מנת לסגור את המכסה
הסורר.
עד מהרה הבינו שלושת הגבאים את הרעיון, ובעוד
הרוקדים עוזבים את כתפי חבריהם, מנסים לסגור את המכסים. הצליחו לחדור למעגל
הרוקדים וחילצו בשלום את ספר התורה.
סוף סוף קולו של חיים אייזנר גבר על השירה.
והרוקדים התפזרו לכל עבר.
בדמיוני הפורה שמעתי קולות רווחה. השתעשעתי
בפנטזיה שקהל משולהב מחה כפיים לעברי והריע
הידד! אני המשכתי לרחף ולדמיין - השתחוותי אפיים, אופס... זה היה כתם זעה, החלקתי אפיים...
מישהוא בקהל צעק "כפיים!"
אבא מחזיר אותי למציאות, עם המרפק. (היה צריך
לדחוק בי פעמיים).
ואז הבנתי, זה היה רק יחיאל גרוס שקרא בתורה:
"בראשית ברא אלוקים, את השמים..."
ולא לא היו כלל מחיאות כפיים.
