אצבעות פלסטלינה

אצבעות פלסטלינה

השעה מאוחרת, השמש כבר מסתתרת מאחורי שדרת הברושים החוצה את מרכז הקיבוץ.

אך דוריק לא הגיע הביתה מהגן.

אימא שלי תמיד הייתה אומרת: אין סיבה לדאגה. "בקיבוץ אי אפשר ללכת לאיבוד."

יש משהו בדבריה. תמיד החברים הוותיקים  שואלים במבטא יקי כבד "ילת' של מי אתה?"

אך הפעם, כשאשתי שואלת בטון דואג: איפה דוריק? למה הוא לא מגיע?

אני עונה לה, למרות הספקות שהחלו לזחול במורד גופי, "הוא בטח משחק עם חברים וכבר יגיע."

דוריק כבר ילד גדול, וההחלטה שלנו להפסיק לבוא ולקחת אותו מהגן בשעה ארבע - הייתה טבעית, וכך נהגו כמעט כל ההורים עם ילדיהם. אחרי הכול הוא כבר מזמן לא 'ניצן' (כך הגדירו את השנתון הצעיר בגן). הוא בוגר, כבר 'שיבול' ובוודאי מכיר את הדרך הביתה.

אני זוכר איך חיכיתי לו בפעם הראשונה מחוץ לבית, עוקב מרחוק אחר צעדיו הקטנים, תלתליו מרקדים על ראשו והשמש בוהקת בהן, צובעת אותן זהב.  בידו האחת מחזיק ציור שצייר בגן ובידו השנייה אוחז חילזון שמזמן תוכו יבש.  אני מנפנף לו מרחוק, אך הוא בעולמו. עיניו הסקרניות מביטות אל צמרות העצים, חוקרות וקולטות את פלאי הטבע. מחשבותיו נודדות, ואני מתנודד לכיוונו, פורש ידיים לצדדים, קורא לו מרחוק, מנסה להסב את תשומת ליבו, ודוריק - בריצה פרועה - מזנק לתוך ידיי.

"כל הכבוד! הגעת לבד, אתה כבר גדול! " דבריי לא עשו עליו שום רושם.

"אבא, החילזון ברח מהבית" נפנף מול עיניי בחילזון היבש.

"הוא יידע את הדרך חזרה הביתה?" שאל בתמימות מטריפה, שבא לי להתנפל עליו בנשיקות.

 

אני חוזר לעיתון. הרי אני חייב לסיים לקרוא אותו ולהעביר לשכן שגר ממול.

כל שתי משפחות מקבלות עיתון אחד, וחייבת להיות משמעת ברזל, לסיים ולהעביר, כי מחר השכן יהיה ראשון.

תמיד שורות העיתון מרצדות לי מול העיניים, ואני, חיש מהר עובר ומתמקד רק בכותרות. אך הפעם גם הכותרות מרצדות מולי ואני בוהה בעיתון, לא שם לב שהוא בכלל הפוך.

אני משליך אותו על הרצפה וצועק, כדי להתגבר על רעש המיקסר, לכיוון המטבחון: "אני הולך לחפש את דוריק" וטורק אחריי את הדלת.

הדשאים מכוסחים למשעי, צמרות העצים נעים במשב רוח קליל, ועל השבילים ילדים משחקים בג'ולות. המשק מתנהל בעצלתיים רגועים, ואני משדר לחץ  וחוסר סבלנות: "מי ראה את דוריק?" 

אך הילדים, כהרגלם, נתונים בתוך עצמם ואפילו לא מביטים לכיווני. רק לאחר שהבינו שבעוד רגע יְבֻלַּע להם אם לא ישיבו, הנידו בראשיהם וענו אגבית: "לא, בכלל לא ראינו אותו."

החלטתי ללכת ולחפש בשיטתיות, לעבור בין כל חבריו הקרובים של דוריק, אולי הוא משחק בתוך ביתם. ואז פתאום אני תופס את עצמי, מי הם לכל הרוחות חבריו הקרובים? הרי לילד בן חמש יכולים להיות עשרות חברים, ובקיבוץ כולם נחשבים לחברים קרובים.

לאחר שעה קלה חיפושיי מעלים חרס, ואני מעלה זיעה. אני עושה את דרכי הביתה. אני רק פותח את הדלת ואני שומע את אשתי: "דוריק, חמוד, כולם מחפשים אותך, איפה היית?"

"זה לא דוריק. זה אני. אני לא מוצא אותו."

"לא מוצא אותו? מה זאת אומרת?"

אשתי מנגבת את ידיה בסינר, פורמת את הקשר ומשליכה אותו כלאחר יד על השולחן.

"בוא נמשיך לחפש, כבר חושך ומאוחר, אני מודאגת כהוגן. אתה תלך לחבריו מהגן ואני אלך למטפלת, לשמוע ממנה לאן הוא הלך מהגן."

כאן אני מגלה לעצמי משהו מעניין מאוד. אני בכלל לא יודע מה שמותיהם של חבריו מהגן, אך להודות בעובדות האלו כאן ועכשיו, כשכל הסביבה עצבנית. זה כמו להגיד לעזריאל, מרכז הגד"ש: "אני לא יודע איפה זה מערב רחוק - בלוק שתיים - גימל."

אז אני אומר: "אני מעדיף ללכת למטפלת."

"יאללה, בריצה, נפגש בעוד שעה קלה בבית."

רחלה פתחה לי את הדלת, יישרה כלאחר יד את 'חלוק הבית' שעל גופה המלא. חלוק שהתופרות במתפרה מוציאות מתחת ידיהן בעשרות. כולם זהים, רק הבדל אחד ביניהם – כמות הבד משתנה בהתאם.

מיד שאלה בדאגה: "מה קרה, מה קרה?"

זה לא רק כי פניי הסגירו את הדאגה. היא פשוט לא רגילה לביקור שלי בביתה. זה הרי מעולם לא קרה.

"דוריק לא הגיע הביתה, אולי את יודעת לאן הלך?"

"לאן הלך... לאן הלך...? אין לי שמץ. אחרי שכל הילדים עזבו את הגן, השארתי הוראה לדבורה מהתיכון, שעזרה לי היום 'בהקמה', לסיים לסדר את החדרים, לנעול את הגן, ואז היא משוחררת. אני הלכתי קצת לפניה.

"האם דוריק היה בסדר? הוא ישן בצהרים?" ניסיתי לדלות פרטים שאולי יעזרו לי ויתנו לי כיוון חיפוש.

"אתה יודע. כרגיל, הוא לא אוהב לישון, כרגיל קצת מפריע. הוא נרדם רק לאחר שביקשתי ממנו יפה להפנות את ראשו לקיר."

את המילים 'ביקשתי יפה' רחלה הדגישה. לי, באותו הרגע, זה נשמע צורם, ומשום מה גם מאיים.

צריך לעשות פעם משהו בנוגע ל'ראש לקיר'. חשבתי לעצמי. עכשיו, יותר מתמיד, חשתי כעס על הדרישה הבלתי מתפשרת הזאת. לא צריך ללכת עם הראש בקיר. רחמיי נכמרו על דוריק הקטן מול מטפלת גוצה, מלאה בדרישות.

אך רק אמרתי: "תודה, יכול להיות שבעוד רגע הוא יגיע וסתם אנחנו דואגים, ואולי כבר עכשיו הוא בבית. אך, ליתר ביטחון, את יודעת היכן גרה דבורה?"

"אין לך מה לחפש את דבורה! היא נסעה מחוץ לקיבוץ, תחזור מאוחר. כך הבנתי משיחה שהייתה לנו בצהרים. היא ביקשה להשתחרר מוקדם, אך כיוון שהייתי לבד בגן, לא אישרתי לה. חוץ מזה, תורי ללכת מוקדם היום, אפילו 'הפסקה' לא הייתה לי היום."

המטפלות האלה, אף פעם לא הבנתי אותן. מה זו האובססיה הזאת לצאת להפסקה?

"לא יצאתי להפסקה!" שמעתי אותן מייללות לא אחת לסדרנית העבודה.

משום מה, שמעתי כעס בקולה של רחלה. יכול להיות שהיא כבר נכנסת למגננה?

הלו! הקברניט עוזב אחרון את הספינה, ולא מישהי מהתיכון. אך בינתיים מילים אלו היו ביני לבין עצמי, לא אמרתי מילה.

לא זוכר שהודיתי לה, ואפילו שלום לא אמרתי. יצאתי וחשבתי, לא הגיוני... לא הגיוני... בגן עצמו עוד לא חיפשתי. אבל לא יכול להיות שדוריק עוד שם.

בינתיים ירד החושך, כל הילדים כבר בבתיהם. עוד מעט הולכים לחדר האוכל לארוחת הערב. רוח מערבית סחפה ניחוחות של רפת, ואיזה תרנגול גאוותן קירקר באיחור.

גן כחול היה חשוך ושקט. אני חייב להודות - גם קצת מפחיד. לא יודע למה. תאורת השביל לא הספיקה להאיר את הכניסה לגן. את הילדים משכיבים לישון רק בשעה שמונה וחצי, ואז כל הגן מואר, וקולות ילדים ממלאים את כל הסביבה. טקס ה'השכבה' נמשך כחצי שעה, עד שהשומר התורן מכבה בדרמתיות את האורות בחדרים, למורת רוחם של הזאטוטים.

 

כמעט מעדתי, פספסתי את המדרגה הראשונה, ועל מנת לשמור על שיווי משקל, הרפלקס עבד 'שעות נוספות' ושלח באופן בלתי נשלט את רגלי קדימה, פוסח על המדרגה האמצעית, וכך אני מוצא עצמי מול הדלת, נאחז בידית. נשמתי בכבדות גם מהמתח בו הייתי שרוי, וגם מהמאמץ שלא להשתטח על הרצפה.

כל אזור הכניסה לגן מאוד מזמין וצבעוני. פלקט גדול ומאויר, מעשה ידיה של הגננת, מערכת ווים דקורטיביים לתליית מעילים המותאם לגובהם של הילדים מותקן לאורך המסדרון הפתוח, ספסל נמוך המיועד לשבת ולחלוץ נעליים מלאות בוץ, כאילו אומרים לילדים: "אתם רצויים."

בימים כתיקונם, כשאני מגיע לכאן עם דוריק בערב ל'השכבה', אני תמיד נזכר בציטוט של אבא: "הכן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין." אבא התכוון למשהו אחר לגמרי. אך אהבתי להשמיע ציטוט זה גם בסיטואציה של השארת הילד בטרקלין הגן למשך כל הלילה.

עושים את כל המאמצים על מנת להקל על הפרידה מהילדים בערב. חלק חשוב הוא קבלת הפנים. כי בעוד רגע נפרדים הילדים מהוריהם, והם נשארים להשגחת השומר וקופסת השמרטף, התלויה מעל חדריהם.

 

ידית הדלת לא נשמעה לי. הגן נעול. החלונות בחזית המסדרון היו סגורים. חיפשתי את השלטר, גיששתי בחשיכה את הקיר לכל אורכו עד שאצבעותיי מצאו והניפו באחת את מנוף השלטר, ואור צהבהב מילא את החלל. חיפשתי בארון החשמל את המפתח, חיפשתי מתחת לשטיח, חיפשתי בעציץ. אין זכר למפתח. מי זה נועל גן כמו כספת? מה יש כאן לגנוב? את הבית שלי אני בכלל לא נועל. כעסתי על התופעות האלו, מבית היוצר של הייקים, שמעצבנות ומרתיחות לי את הדם. שיא השיאים היה שחבר ותיק תלה פתק מאיר עיניים על דלת ביתו בזו הלשון: "שרברב יקר, הבית נעול, המפתח מתחת לשטיח."

 

בעצם, מה פתאום להיכנס לגן נעול? אני מהרהר, חבל על הזמן, צריך למצוא את דוריק.

רצתי חזרה הביתה. ציפיתי לראות את אשתי ודוריק מחובק בזרועותיה.

אשתי חיכתה לי מחוץ לבית. שנינו ידענו גם ללא מילים שתוצאות החיפוש לא הביאו שום רמז למקום הימצאותו של דוריק הקטן.

טוב, צריך לגייס עזרה. תוך דקות ספורות ה'שמועה עשתה כנפיים'.

כשאומרים: "מספרים בשבילים" הכוונה - מרכלים אחד עם השני על השלישי. אין דבר שנעלם מעיניהם או מאוזנם של החברים.

הפעם החיסרון הוא יתרון. בדקות ספורות כל הקיבוץ ידע: דוריק נעלם.

המזכיר קיבל פיקוד. הקיבוץ חולק לגזרות, לכל גזרה צוות של חמישה חברים. ההוראה הייתה לחפש בכל בית, בכל מגרשי המשחקים, בכל מקלט נטוש, ובחורשות האקליפטוסים שמסביב. אם יהיה צורך, החיפוש יורחב גם לשדות שמסביב למשק. עזריאל, מרכז הגד"ש, הביא את מכשירי הקשר, שבמהלך יום העבודה נועדו לקשר בין עובדי הגד"ש המפוזרים בחלקות השדה, וחילק אותם לצוותים.

המזכיר לקח אותי הצידה ואמר: "תפקידכם להישאר בבית ולחכות. אם דוריק יצוץ ויופיע, אנא הודיעו לי מיידית. כמובן אדווח לכם על כל התפתחות במהלך החיפושים, שימרו על אופטימיות." אמר ויצא לשטח. אני גירדתי בפדחתי וחשבתי, איך אפשר להיות בקשר עם המזכיר או עם ציוותי החיפוש? הרי לא השאירו כאן מכשיר קשר? ואז הבנתי שבעצם יש כאן היגיון ומחשבה. הם לא רוצים שנהיה קשובים לכל המהלכים והשיחות המתבצעות במערכת מכשירי הקשר. כי יכול להיות שהבשורות לאו דווקא תהיינה טובות.

בטני התהפכה בקרבי.

המזכיר יצא ואני נחפזתי יצאתי יחד אתו. לחשתי באוזנו: "אנא עדכן אותי מיידית בכל ממצא, חוסר הוודאות הורג אותנו." המזכיר היטיב את כובע הקסקט, הנהן בראשו ונעלם בעיקול הדרך. 

נעמדתי על הדשא בחזית הבית, מתבונן בקרני הפנסים הזזים בעצבנות לכל כיוון.

מפעם לפעם שמעתי את המחפשים צועקים: "דוריק, דוריק, השמיע קול."

נכנסתי הביתה. עיניה של אשתי אדומות, ממחטה בידה. ישבתי על ידה ללא מילים. לא הצלחתי לנחם לא אותה ולא אותי. כל מילה מיותרת הייתה יכולה להצית אש.

שוב יצאתי, שוב נכנסתי, לא מצאתי מרגוע. הפנסים התרחקו, גם קולות המחפשים כבר לא נשמעו.

הרחיבו את מעגל החיפושים.

במעלה גרוני צמח גוש ענק, עיניי התמלאו דמעות. "אלוקים שבשמיים, אנא מלא משאלות ליבי לטובה" מילמלתי את התפילה הראשונה שעלתה בראשי.

כולם מחפשים, 'יוצאת כבר הנשמה' אני לא יכול סתם לשבת.

החלטתי לקום ולחפש רמזים, ללכת עקב בצד אגודל מהתחלה. כמו שחיפשתי בעבר אחר משקפי השמש שלי. היכן השארתי אותן? היכן השאירו את דוריק שלי?

את משקפי השמש מצאתי ביום המחרת, תלויות על לוח המודעות בלובי של חדר האוכל.

 

אז מהיכן להתחיל? כן, אני יודע, מתחילים מהמקום האחרון שבו דוריק היה!

"הלכתי, אחזור מיד." צעקתי לעבר  הדלת הפתוחה.

 

הכניסה לגן מוארת באור צהוב שהשארתי רק לא מזמן. אפילו לא ניסיתי לפתוח שוב את הדלת. הייתי באטרף של כעס, של חוסר אונים, הייתי צריך לפרוק מעלי את התסכול המצטבר. למזלי עמד מולי רק חלון זכוכית. עטפתי את אגרופי במגבת שהייתה תלויה על וו. בתנועה חדה ניפצתי את זגוגית החלון ששבריה התפזרו לכל אורך המסדרון. את השברים שנשארו על המסגרת סילקתי בעצבנות, התעלמתי מהדם שהחל לטפטף מזרועי.

לפתע שמעתי רחש. לפתע  הבנתי שאני לא לבד בגן הנעול.

הרחש הגיע מהחדר הצפוני. זה החדר של דוריק!

רצתי בכל כוחי, פתחתי את הדלת בתנופה, שתי מיטות מסודרות ושמיכות מקופלות בראש המיטה.

רק המיטה של דוריק מבולגנת כאילו עבר עליה הוריקן.

הרחש החלוש הגיע מהחלון. הדלקתי את האור!

המחזה שנגלה לעיניי נצרב במוחי לשנים רבות.

ראיתי רק חמש אצבעות אוחזות בחוזקה במסגרת החלון, ועוד חמש אצבעות נוספות, גם הן אוחזות במסגרת החלון, כאילו הן תלושות מהמציאות. כאילו ילד יצר מפלסטלינה כתומה גלילים דמויי אצבעות והדביקם למסגרת החלון.

טסתי כאחוז דיבוק לחלון, וברגע האחרון אחזתי בזוג ידיים קטנות, ידיו של בני.

אני לא יודע כמה זמן היה תלוי על החלון, בין שמים וארץ.

אך עכשיו ישבנו מחובקים ובוכים, דקות ארוכות ביחד על מיטתו הקטנה.

"א..ב..א..    אי..פ..ה..  ה..יי..ת..?"

אני בוכה ונאנק ביתר שאת. לא מסוגל לעצור את הדמעות. חופן את תלתליו ומצמידו חזק לגופי.

באמת איפה הייתי כשהבן הקטן שלי היה צריך אותי? איפה, איפה...?

ייסורי מצפון שמלווים אותי עד היום. מדי יום.