התפוז המכני

התפוז המכני בסככת הטרקטורים.

חושך צלמוות! איזה פחד! התגנבנו לסככת הטרקטורים שבשעות הלילה הייתה נטושה. ניגשנו לקופסת מתכת המאכסנת את כל מפתחות הטרקטורים. לקופסא היה פתח צר כשל תא למשלוח דאר, אפשר היה רק לשלשל את המפתח, אך לא הייתה אפשרות להוציאו ללא פתיחת הדלת הנעולה במנעול כבד. בכך מנעו מחברים לקחת טרקטור ללא רשות החבר האחראי - דוננפלד - שרק לו היה מפתח. אך להחזיר את המפתח יכלו בכל עת.

 

יגאל ואני לא אהבנו ללמוד ומצאנו את עצמנו זמן רב מחוץ לכיתה.

או שיצאנו לשירותים ולא מיהרנו לחזור, או שהמורה דאג לכך שנצא, ומיד! כמו שקרה ברוב שיעורי הגאוגרפיה. יצחק, המורה לגאוגרפיה, ישב כהרגלו על השולחן, כפות רגליו הנתונות בכפכפים מונחות על הכיסא שלפניו, ובעזרת מקל ארוך היה מצביע על נקודה במפה, מסביר בקולו הרם וה'ריש' מתגלגלת בפיו שעות נוספות, אודות אותה נקודה שעל המפה. בכל שיעור, מקלו היה עושה סיבוב פרסה והוא, מבלי לשנות את טון דיבורו, היה ממשיך: "שמוליק ויגאל - החוצה", ומורה במקלו לכיוון הדלת, ומיד ממשיך בהסבר. אפילו מבט לא זרק בנו. אבל, להבדיל משאר המורים, לא העליב ולא פגע בנו. פשוט העניש אותנו בדרכו הצבעונית.

 

כך מצאנו את עצמנו נטושים ומשועממים, ולכן מוחנו היה עסוק כל היום בחיפוש אחר גירויים ומעשי קונדס.

ליגאל תמיד היו רעיונות מפתיעים. אהבתי להיות בחברתו. התאים לי ללכת 'על הקצה' כפי שאהב. הוא גם דאג להרים לי את המורל כשהוא היה בתחתית. לא אשכח איך מצא אותי ערב אחד בפנימייה, מרוח על המיטה. הוא משך אותי ואמר: "בוא, יוצאים לסרט באשדוד."

"איזה סרט?" שאלתי בחוסר חשק.

"מה אתה יודע, שמעת על 'התפוז המכני'?"

"מה, אתה רציני?" קפצתי מהמיטה.

"זה סרט למבוגרים." הוספתי בצעקת שמחה.

"טוב, אולי אתה רוצה להכריז על זה במערכת הרמקולים? שמור על חשאיות."

 

בפנימייה שלנו התקנתי מערכת הגברה המורכבת משני רמקולים במסדרון, אחד בשירותים ועוד אחד במקלחת. כל המערכת הייתה נשלטת ממכשיר טייפ קסטות המותקן בחדרי מעל המיטה.

מספיק היה לשלוח יד מחוץ לשמיכה, ללחוץ על פליי, והפנימייה נעורה לחיים.

הייתי בין הראשונים להתעורר, אפילו לפני שאפרת, אם הבית, הגיעה.

המערכת הופעלה בפול ווליום עם השירים של הצ'רצ'ילים, שלישית גשר הירקון, או הביטלס, והחבר'ה היו מתעוררים בכיף.

אך הפעם לא מערכת ההגברה שלי העבירה את הקול. 'עוף השמים הוליך את הקול'.

כך יצא שבמקום שרק יגאל ואני נצא לסרט באשדוד, התארגנה במהירות קבוצה של שישה נערים וארבע נערות.

שמנו פעמינו לבית הקולנוע שבמרכז אשדוד.

בהליכה מהירה, ספק ריצה, הגענו מתנשפים לצומת אשדוד. אוטובוס אגד הפעם הגיע בזמן. גם הסרט התחיל בזמן, זאת אומרת באיחור של רק רבע שעה.

טוב, אין להם את גדליה המסריט שהיה אלוף הדייקנות, והסרט בחדר האוכל בכל יום שלישי (אם לא הייתה הלוויה של חבר) החל בול בשעה תשע, על פי שעון האומגה הענוד על ידו. מספרים אפילו שאם היה צורך, המחוג הגדול של שעון האומגה היה נעצר על שתים עשרה ומחכה לגדליה שיפעיל את המסרטה המטרטרת בדיוק בזמן.

 

במהלך הסרט חשתי מבוכה וחוסר נוחות. לא בגלל שברחנו מהקיבוץ מבלי להודיע. הסרט שידר מועקה נוראית. הבטתי לעבר חבריי והבחנתי שהם נעים באי נוחות על כסאות העץ.

הדרך חזרה לקיבוץ הייתה שקטה, כמעט שלא דיברנו.

נכנסתי בשקט לחדר, נשכבתי על המיטה, השתבללתי בתוך עצמי. תמיד זה קרה לי בשעות של סערה, כאשר אני בטוח שחוט הצדק נקרע. כשבלול המגן על עצמו בהתכנסות, גם אני התכנסתי בתוך עצמי, לא נתתי לאף אחד להגיע אלי.

בחוץ הייתה מהומה. 'התפוז המכני' לא השאיר אף אחד אדיש. ויכוחים וצעקות על מוסריות ועל אובדן צלם אנוש.

לא יודע מתי בדיוק נרדמתי, אך לפתע חשתי טלטולים עזים. יגאל לא שמע אף פעם את המילה עדינות, ומיותר לציין שלא השתמש בה: "בוא, כבר מאוחר, כמה אתה יכול לישון? וחוץ מזה יש לי בשבילך משהו."

כפי שאפשר להיווכח, ליגאל אין אף פעם סתם משהו. תמיד זה משהו גְּרַנְדְּיוֹזִי.

באותו היום יגאל שוב הצליח להפתיע אותי, ואני שיתפתי פעולה, אוהו ועוד איך...

 

יגאל גר בקיבוץ השכן. כל בני הנוער מאותו קיבוץ באו ללמוד בבית הספר הממוקם בקיבוץ שלנו. בכל יום ראשון היו מגיעים, נשארים בפנימייה עד יום שישי וחוזרים לביתם.

את הנערים והנערות פיזרו למשפחות מאמצות. יגאל היה מאומץ במשפחתי. היינו נוהגים בכל יום ללכת לבית ההורים לארוחת ארבע. אמא הכינה מבעוד מועד לחם המרוח בממרח שוקולד תוצרת מטבח הקיבוץ, ובקבוק גזוז מהברז של חדר האוכל.

אבא אף פעם לא היה בבית בשעות אלו, הוא ב'פתיחות'. עבד ב'השקאה'. ביום, המשקים היו מכינים את מערכת צינורות ההשקאה לחלקה שהגיעה זמנה לקבל מים, ובשעות הערב והלילה היו משקים את השדות. אבא היה אחראי לפתוח את השיברים ולבדוק את לחצי המים בצנרת - שלא יהיו נמוכים מדי וחלילה, לא גבוהים מדי.

לעסנו במהירות את פרוסת הלחם, מערכת הבליעה שלנו נעזרה בקצת גזוז, ולאחר רבע שעה קמנו והסתלקנו למגרש הספורט.

סגרתי את הדלת אחרי ועוד הספקתי לשמוע את אמי: "לאן שוב אתם ממהרים? תשבו קצת..."

 

התרגשנו כל אחר הצהרים וחיכינו בקוצר רוח שיירד כבר הלילה.

לאחר זמן מה נמאס לנו לחכות והתחלנו להסתובב סביב המסגרייה.

תמיד צחקנו בינינו לבין עצמנו שאפשר לכוון את שעון היד על פי שעת סגירת המסגרייה. בדיוק בשעה ארבע כלי העבודה נפלו מהיד, העובדים נעלו את הדלת, והלכו הביתה.

את דלת ההזזה של המסגרייה קל מאוד להרחיק מהקיר, כך שבקלות השתחלנו בין הקיר לדלת הנעולה. מיד מצאנו את מה שחיפשנו. חוט ברזל בעובי בינוני שהיה ניתן לכופף אותו בקצה.

פלייר שהיה זרוק על יד הרתכת עזר בכיפוף חוט הברזל, שהפך להיות חכה.

 

עשינו דרכנו לכיוון דלת ההזזה, ולפתע נדרכנו! קולות רשרוש צרור מפתחות נשמע מעבר לדלת.

זה מה שהיה חסר לנו באותו הרגע. משכתי בידו של יגאל ומיהרנו לתוך המעבר המחבר את המסגרייה עם המוסך. לא ראיתי בדיוק אם היה זה וילי - מנהל המסגרייה, או קבלו - המסגר. הוא הדליק את האור והחל בעבודת ריתוך. יגאל התעצבן: "מה זה, מי זה החבר שפתאום כל כך חרוץ בקיבוץ?"

"בוא, בוא" לחשתי באוזנו. "הדלת כאן במוסך נפתחת מבפנים. בוא נעוף מכאן."

מיד הסטתי את הוו ומשכתי את הדלת. רעש עבודת הריתוך גבר על רעש גרירת הדלת. יצאנו מבלי שהמסגר הבחין בנו. הקפדתי להזיז את הדלת למקומה. לסגור אותה עם הוו הפנימי כמובן אי אפשר, אבל עובר אורח מזדמן לא ישים לב לכך. רק אז הדופק, שיצא מגדרו, חזר לקצבו הרגיל.

בחוץ היה עוד אור יום מלא, כאילו השמש הקשיבה לנו וסירבה לשקוע ולשתף פעולה.

יגאל כל הזמן הציק לי: "מה היא מאחרת לשקוע דווקא היום?"

עניתי לו תוך חיקוי קולו של יצחק, המורה לגאוגרפיה: "היא אף פעם לא מאחררררת היא מתעכבת."

 

כל בוקר, לפני שיום העבודה החל, דוננפלד האחראי על סככת הטרקטורים פתח את קופסת המפתחות, נזף קלות בטרקטוריסטים הממהרים לצאת לעמל יומם: "הלו... תבדוק שמן ותמלא מים ברדיאטור."

בסוף היום, בשעה ארבע בדיוק, נעל את הקופסא והלך לביתו.

הגד"שניקים, שתמיד סיימו מאוחר את יום העבודה, שלשלו את המפתח בחריץ הקופסא הנעולה והלכו לביתם.

בשעה טובה השמש החלה לשקוע ולשקוע, ראו עליה שהיא לא מרוצה, היא הייתה עם פרצוף אדום וניסתה להציץ כל הזמן מבעד למסך העננים הגבוהים. היא העדיפה לשהות כמה שיותר בחוץ ולהשגיח עלינו מלמעלה. לבסוף, כשכמעט כבר טבעה בים, בדקה אופציה לחפיפה עם הירח. אך הוא בחר לשהות תחת שמיכת עננות הכבשים המפנקת בימים אלו. לא עניין אותו במיוחד זוג נערים משוגעים.

היה לילה נטול ירח. שמחנו, חשבנו שזה ישחק לטובתנו.

ליתר ביטחון חיכינו עוד שעה קלה, מלאי ציפיות. דרוכים ומוצפים באדרנלין ניגשנו למלאכה.

התקרבנו לקופסת המפתחות שבסככת הטרקטורים. החריץ שבקופסא הביט בנו מלמעלה. חשבתי באותו הרגע שצריך רק לשים עליו קסקט, והוא יהיה דומה לוולטר, החבר שאף פעם לא מחייך.

יגאל קטע את מחשבותיי: "אפילו אם נעמוד על קצות האצבעות, אין סיכוי שנצליח להגיע לחריץ."

"בוא נחפש משהו לעלות עליו." הצעתי.

"אז יאללה, מהר, כרגע אין כאן נפש חיה, אבל מצב זה לא מובטח לאורך זמן."

לאחר מספר דקות מצאתי ארגז עץ ישן של תנובה. היו חסרות לו כמה צלעות, אך לא ייחסתי לזה חשיבות רבה.

יגאל עלה עליו, התעלם לגמרי מהחריקות של הארגז שרמז לנו באופן הכי ברור: "חבר'ה תרדו מזה."

יגאל השחיל את החכה בחריץ. שמעתי אותה מתחככת בדופן הקופסא, הלוך ושוב, שמעתי את יגאל מתנשף בכבדות מרוב מאמץ. סוף סוף החל לדבר: "נדמה לי שהצלחתי לדוג משהו, אבל הוא לא רוצה לצאת, בוא תעזור לי, תחזיק רגע את החכה."

באותו רגע שעליתי על הארגז לצידו של יגאל, קרו שני דברים במקביל, שאולי שווה פעם ללמוד אותם בשיעורי הפיזיקה. ראשית, הארגז התנפץ והעיף שבבים לכל עבר. שנית, יגאל התעקש לא להרפות מהחכה. בעוד אנחנו משתטחים ומתפזרים בין השבבים, החכה שבידו של יגאל כנראה הייתה מחוברת לצרור מפתחות שהתקשה לצאת, אך בתנאי לחץ שכאלו הוא נורה כמו פקק של בקבוק שמפניה לכיוון גג האסבסט של הסככה. שמעתי את המכה בגג, ואז צרור המפתחות נחת ישר לתוך שבבי הארגז.

 

הדג היה איכותי. פרגזון 65 שיש לו אפילו גז רגל.

לא בדקנו שמן ולא מים. רצינו להעלם מהר, ללא עדים מיותרים.

יגאל חברי ישב על כנף הטרקטור השמאלית ואני תפסתי את מקומי לפני ההגה.

בצדי הימני, סמוך להנד-ברקס, היה קרטון ובתוכו תפוזים.

"היי, זה הטרקטור של אלחנן מהפרדס." הרמתי את קולי כדי להתגבר על הסטרטר שהחל להניע את המכונה.

"לא באנו לאכול תפוזים, סע כבר." האיץ בי יגאל.

כנגד כל הגיון נסיעה בכלי רכב, שילבתי ישר את ההלוך השלישי. רציתי תאוצה מהירה עד כמה שניתן.

כמובן שהמנוע חשב אחרת והשתנק. יגאל נזף בי: "מה קורה לך? תזדרז, תתחיל בהילוך ראשון, לא בשלישי, נודניק שכמותך!"

מוקדם יותר סגרנו בינינו שניסע עד לולי המזרח ונחזור. דרך הלוך אני נוהג ודרך חזור - יגאל.

הכל היה יכול להיות פנטסטי אילולי בעיות השמיעה שלי, או יותר נכון רצון השמיעה שלי. במיוחד כשהפרגזון תפס ביטחון והחל להרעיש כאילו הוא לא פחות מדי-ניין ענק ממדים.

יגאל הבין שאני לא שומע. הוא בסך הכל רצה להדריך אותי שעלי להעביר להילוך גבוה יותר, ואז הטרקטור ייסע מהר יותר וירעיש פחות. לכן הוא ירד מהכנף ונעמד קרוב אלי, מנסה להצמיד את פיו לאוזני.

אך תוהו ובוהו, נפלו השמים! בעודו מתמרן לכיוון אוזני, דרכה רגלו על דוושת הגז,

פעולה בלתי רצונית שהאיצה בפתאומיות את מהירות הפרגזון. לא קיבלנו הודעה מראש על התנהגות שכזו מצידו של הטרקטור, ולכן אחיזתו של יגאל בכנף הטרקטור נחלשה והוא החל לאבד שיווי משקל. בעודו מנסה לייצב עצמו, תפס בדבר הראשון שנכרה בדרכו - הגה הטרקטור.

עד לאותם רגעים המכונה התנהגה פחות או יותר כמצופה ממנה, אך האירוע הזה שנמשך בסך הכל שניות ספורות, נחרט עמוק בליבנו.

רק אז הבנתי את משמעות המשפט של המטפלת שלנו מהפעוטון, ששלטה בנו ביד רמה וכך נהגה לפקוד עלינו לפני כל ארוחה: ״לשלב ידיים ואף הגה!״

אז, לשלב ידיים לא הצלחנו באותן שניות, אך יגאל עף גם עף מהפרגזון, ללא הגה. (ההגה נשאר על הטרקטור).

בהלה אחזה בי. ניסיתי לרסן את המכונה המשתוללת ולחצתי בחוזקה על הברקס. זה רק עיצבן אותה יותר. אך שמץ של תקווה ניעור בי כששמעתי את יגאל צועק: ״תלחץ על הקלצ', על הקלצ' ברגל שמאל - אידיוט״. או, כמה שמחתי לשמע את קולו, ואפילו קיבלתי באהבה את הכינוי אידיוט. הבנתי שיצא שלם מהאירוע.

לחיצה ארוכה על הקלצ׳ הרגיעה את החיה הסוררת שקוראת לעצמה פרגזון.

יגאל צלע לעברי במהירות, הוציא את הילוך הטרקטור לניוטרל ואמר: ״זוז, זוז, פנה את המושב. ממילא תורי עכשיו, חוזרים!״

האמת, עכשיו שמחתי מאוד לרוטציה. לא נדבקתי לכיסא, פיניתי אותו בחפץ לב ומלמלתי: ״אבל עכשיו סע בזהירות, כן?״

יגאל הביט בי באלכסון וירה מהמותן: ״טוב שיצאתי שלם מהנהיגה שלך.״

אבל היי, מי כאן אשם? הא? מי דרך על דוושת הגז? הא? חשבתי בליבי, אך לא הוצאתי מפי הגה.

אורות הסככה היו ממש לפנינו. יגאל צעק לתוך אוזני: ״אני מכבה את האורות שלא נמשוך תשומת לב מיותרת."

הנהנתי בראשי ועקבתי בדריכות אחר כניסתנו למתחם הסככה.

יגאל שלט היטב בפרגזון.

 

בדיוק כשכבר חשבנו שהצלחנו לחזור בשלום וללא הפרעות, הופיע ישר מולנו לא אחר מאשר אורי, מרכז הגד"ש.

נטישת הפרגזון הייתה מהירה. קפצנו תוך כדי נסיעה, אני רצתי ימינה ויגאל פנה שמאלה. למרות ניסיונו העשיר בקפיצה ממכונות נוסעות, הוא מעד והתגלגל על כביש הכורכר...

מזווית עיני הבחנתי בפרגזון שקרטע, עד שלבסוף נבלם במקלטרת שנחה לה מעמל יומה.

כתוצאה מבלימת הפתע, קרטון התפוזים טס מהטרקטור והתפוזים קיבלו תאוצה אדירה והמשיכו להתגלגל לכל אורך הסככה.

אך לא זה מה שמשך את תשומת לבי.

יגאל, חברי, לא הספיק להימלט. רגלו של אורי, מרכז הגד"ש, השאירה לו סימן כחול במקום שבו נהוג לשבת. אך יגאל לא אמר נואש ולא מיהר לוותר. הוא המשיך לרוץ. עד מהרה שם לב שלא רק אורי רדף אחריו, גם אי אלו תפוזים המשיכו להתגלגל לידו. תפוז אחד ניתז מידו של אורי, שהבין שלא יצליח לתפוס את הפושטק. התפוז קיבל חיים משל עצמו ועשה דרכו לראשו של יגאל. התפוז, שיותר מאוחר קיבל את השם 'התפוז המכני', השפריץ לכל עבר.

לאחר דקה או שתיים נפגשנו במעלה הדרך לפנימייה. נרגענו לאחר שווידאנו שאורי הפסיק לרדוף אחרינו וגם, ששום 'תפוז מכני' לא נזרק עלינו.

"הוא לא מכיר אותי ואותך הוא לא ראה. נראה לי שיצאנו הפעם בזול."

יגאל צחק וצחק, טפח על שכמי ואמר: "עוד פעם או פעמיים ותלמד לנהוג."

"עזוב, עדיף לראות את 'התפוז המכני' על המסך מאשר לחוש בו בגב."