050-699888
צור קשר
tesler@kv-yavne.co.il
שלח דוא"ל
צור קשר
שלח דוא"ל
דָדָה הלוכד ירה ירייה אחת, התקרב, ירה בשנית ווידא הריגה. אין ספק שהיה זה יום במשק הילדים שלא יישכח. תקופה ארוכה עוד הופיעו בלילות חלומות רבים בראשינו על אירוע זה.
לא היה שום רמז לכך שמשהו חריג כזה צפוי לערער את השגרה שלנו ביום ההוא. בצהריים, כרגיל, הלכנו למשק הילדים לטפל בחיות ולעבוד בגן הירק.
למרות הקיץ שהיה בשיאו, נשבה דווקא רוח אביבית נעימה. אמצע החופש הגדול, תשעה באב מאחורינו וט"ו באב לפנינו, תנאי פתיחה טובים ליום מוצלח, והמורל היה בשחקים.
לאדם מבחוץ היה הרושם שמשק ילדים הוא גן עדן בהתגלמותו. חורשה צפופה של עצי איקליפטוס, העוטפים את החיות ואת הילדים בצל טבעי, העניקה אווירה של 'לגדול בטבע'. הרחש בצמרות והרוח הקלה שנשבה בין ענפי העצים העצומים גם בימים החמים יצרו מעין מניפה ענקית הנתונה בידי ענק בלתי נראה.
במשק הילדים טיפלנו בבעלי חיים וגידלנו ירקות למטבח של הקיבוץ. למרות המטלות שהנחיתה עלינו בקצב של תת־מקלע נחמה, האחראית על משק הילדים, הייתה האווירה שלווה. בגן העדן הפרטי שלנו ידעתי לבצע כל מטלה. כאן לא היה 'בלתי מספיק', לא היו שיעורי בית, לא הייתי צריך ילקוט בית ספר ולא בדקו מחברות. בעלי החיים שטיפלנו בהם החזירו לנו אהבה ללא תנאי, והלוואי שהמורים היו לומדים מאיתנו כיצד לטפל בנו, כפי שאנו היינו מטפלים בבעלי החיים.
***
לפתע הבחנתי מרחוק בדמות ממהרת לקראתנו, מובילה אופניים שחורים כבדים בעלי גלגלים רחבים וסבל ענק. זו הייתה נחמה, מנהלת משק הילדים, ואי אפשר היה לטעות בה. רק לנחמה היו אופניים כאלו, ורק נחמה אחזה בהם ולא רכבה עליהם. גם כשמיהרה אלינו לא רכבה, אלא פתחה צעדים גדולים ונמרצים כשהאופניים לצידה. אף פעם לא ראיתי אותה רוכבת על אופניים; תמיד נשענה עליהם והלכה לידם.
כשהתקרבה אלינו, היה אפשר להבחין בפניה הסמוקות ממאמץ. בגלל תסרוקתה הקצוצה לא הייתה צריכה כלל מסרק בשגרה. שערותיה היו פרועות, חלקן עמדו ניצב וחלקן היו מפוזרות לכל עבר. אלמלא היו פניה כה רציניות היינו צוחקים ומעירים לה על כך.
במכנסי הדגמ"ח הכחולים אפשר היה לחשוב שגבר עומד מולנו, אך קולה הסגיר מייד שהיא שייכת למגזר הנשי. ללא הקדמה היא אמרה בַּרצינות השמורה רק לה: "צריך לתפוס מחסה. מסתובב כאן במשק הילדים כלב משוטט. דָדָה הלוכד צריך להגיע בכל רגע". מטון קולה ומהלחץ שלה הבנו שהולך להיות מעניין. הצחוקים נעלמו באחת, וכולנו התמלאנו בפחד שדגדג בעורף.
נכנסנו לדיר הכבשים וחיכינו לבאות. אין ספק שזאת הייתה חוויה בלתי רגילה עבורנו לראות לוכד כלבים בזמן אמת. הצצנו בסקרנות דרך קורת עץ התומכת בקיר הפח של הדיר. היינו צמודים ומתוחים, ועקבנו אחר כלב בגודל בינוני, זנבו שמוט בין רגליו ופיו מרייר. הכלב נראה חולה. הוא עצר ליד חצר האווזים, ואלו קרקרו בבהלה.
לאחר זמן לא רב הגיע דָדָה הלוכד. זיפי זקנו, שצמחו בתשעת הימים שלפני תשעה באב, הקנו לו מראה אכזרי משהו. בידו אחז רובה גדול. דָדָה היה אחראי על הביטחון השוטף בקיבוץ. הליכתו הייתה רגועה, מושך כהרגלו את רגלו השמאלית, צליעה שנשארה לו למזכרת אחרי שהתחשמל לפני יותר מעשור. מספרים שאילולא גלה, שבמקרה הייתה באזור והורידה מייד את השלטר הראשי, הוא היה מת.
***
דדה התכופף וכיוון. שמענו ירייה אחת בודדת, ומייד לאחריה יללה של הכלב ומשק כנפיהן של היונים שנבהלו וברחו מהשובך. ענן אבק עלה מחצר האווזים, שהתחילו לנפנף בכנפיהם בפראות ונסו על נפשם. דָדָה התרומם והלך לעבר הכלב. ואז שמענו עוד ירייה, ושקט השתרר מסביב. עוד רגע קט, והבחנו בדָדָה שהניף שק גדול על כתפיו, פסע אל אופניו כאילו דבר לא קרה, ונעלם.
נכון, זה היה כלב משוטט, ואולי נגוע במחלות, אך זו הפעם הראשונה שהיינו עדים לנטילת חיים בירייה. זה עשה עלינו רושם עז, הרבה יותר מהסיפורים של תשעה באב שהתרחשו לפני יותר מאלפיים שנה. נחמה קלטה שהאירוע השפיע עלינו מאוד, אבל לא התעכבה לחפור בנושא ורק אמרה: "חבר'ה, בסוף השבוע חוגגים את ט"ו באב, אז יאללה - תרימו ראש".
יום העבודה הסתיים. צעדנו לכיוון בית הילדים, מפנטזים על המקלחת שמצפה לנו. היא בטח תרים לנו את המורל. בדרך כבר תכננתי איך ארוקן על רצפת המקלחת שפורפרת שמפו, כזו שמקבלים באספקה קטנה, וכרגיל נסתדר בתור ונחליק על הישבנים מקצה לקצה. בכל זאת הפנמנו שעדיף לכולנו לשמור על תור מסודר אחרי התקרית הכואבת של אמנון לפני שבועיים, שהחליק במהירות ללא שליטה וסיים במפגש חזיתי עם הקיר ועם שן קדמית שבורה. מזל שרק זה, כי בשניות הארוכות שהוא נשאר שרוע על הרצפה החלקה הספקנו להילחץ ממש.
בסתר ליבי ידעתי שכשיֵרדו הישבנים לרצפה אומנם יעלה המורל, אך לא מקלחת ולא ט"ו באב יצליחו לשטוף את זיכרון הדרמה שהתחוללה היום במשק הילדים. זו כבר תהיה צלקת.
***
איך המבוגרים אומרים? "כל תוכנית היא בסיס לשינוי" - אז זה בדיוק מה שקרה. כשבאה לקראתנו שפרה המטפלת, כבר תיארנו לעצמנו שמשהו השתבש. "יש פיצוץ בצנרת, ואין מים בברזים. לכן היום אתם הולכים למקלחת הציבורית". למרות האכזבה שהיום לא יהיו החלקות, הסתקרנו מאוד.
המקלחת הציבורית, שיהיה ברור, מיועדת רק לחברים. אנחנו, הילדים, מחוץ לתחום. עם מגבת על הכתף ובגדי אחר הצהריים ביד, צעדנו לכיוון מתחם המקלחת הציבורית, שישב בתוך חורשת עצי אורן. זוג מבנים מרובעים; אחד מקלחת לגברים, השני מקלחת לנשים, וצמוד אליהם חדר תגלחת. במדפים שעל קירותיו מסודרות קופסאות סרדינים ריקות, וסכין קהה מונח ליד כל קופסה.
כשהייתי קטן התבוננתי באבא כשהיה מתגלח. הוא היה לוקח אבקה, מערבב במים ומורח על פניו. בשלב זה הייתי בורח משם בגלל הריח הנורא שנדף מ'המשעי' - אותה אבקה לבנה שבערבוב עם המים הפכה למשחה מסריחה שצורבת את זיפי הזקן. אבא הסתובב דקות ארוכות כשהחומר הדוחה מרוח על לחייו, עד שהיה שוטף אותו במים, והתוצאה: גילוח חלק "כמו פופו (טוסיק בגרמנית) של תינוק". כך נהגו המבוגרים לכנות זאת. אנחנו היינו צוחקים ומוסיפים: "גם מריח כמו פופו של תינוק".
ככול שהתקרבנו התעצמו הריחות. "נו, בטח", העיר מישהו, "רק אתמול היה תשעה באב, והיום כל החברים שגידלו זקן במשך תשעה ימים באים להתגלח עם המשעי המסריחה". ומישהו ענה, "כבר עדיף הריח של משק ילדים". ואחר שאל: "למה לא משתמשים במכונת גילוח חשמלית? לאבא שלי יש אחת כזו". כעסתי. "נו, אבא שלך מהוותיקים. בטח הביא מגרמניה מכונת גילוח". שנאתי את פער השוויון.
***
לאחר שהוצאנו קצת כעסים זה על זה, הגענו למקלחת הציבורית. בחזית הדלת כתוב: "גברים". מבחוץ שמענו מים זורמים. פתחנו את הדלת בזהירות, בחשש מתגובות החברים. כמות האדים החמים שאפפה את המקום הרגיעה אותנו קצת. אולי הם לא יבחינו בנו.