פאפא

הפיצוץ היה בלתי נמנע! בשנת 1977 הודיע קיבוצניק מצוי, על חתונה עם מתנדבת מאנגליה. הורי הכלה בסך הכל ביקשו קצת פרטים על החתן, ומימנו מכיסם את ביקור הזוג המאורס. זה קרה בעיר מנצ'סטר שבלונדון, האירוע שהתרחש השאיר עלי את חותמו.
אנגלי מסוגנן, מול קיבוצניק שלומפר.

מה שהתרחש בבית הקברות בנתניה – רק הנוכחים ידעו!
מתוך הטרילוגיה שבימים אלו נרקמת. (סיפור אמיתי)
למה צוות חברת קדישא עצרו ממלאכתם, (בקבר ממול) גרדו בזקנם במבוכה: "ווער איז דאָס מעשוגענער?" (מי זה המשוגע הזה?")
בטבורו של בית קברות נתניה. התקהלו סביבי כ 50 איש מהקהילה.
על מנת שאבלוט ושישמעו את קולי, נעמדתי למרגלות המצבה, מוגבה מעט.
ידעתי שהם דוברי אנגלית. אז השתמשתי בתנועות ידיים, ואפילו חטאתי בשירה. רק שלא 'אצא' משעמם – מה הופתעתי שהקהל הלך והתרבה מאליו. הצטופפו סביבי עוד ועוד אורחים גם מהמצבות השכנות. כולם רצו להיטיב לשמוע.
לפתע מתוך הקהל הציץ פרצוף שהזכיר לי מישהו מעורפל במעומעם. הבטחתי לעצמי לחקור את העניין. בינתיים התרכזתי בעניין שלשמו התכנסנו – פאפא.
בעיר מנצ'סטר בשנת 1977 בערב שבת קפוא, הלכנו לבית הכנסת. פאפא ניסה לשכנע אותי ללבוש עניבה. (כאן אני עושה תנועה של עניבה)
זה לא שלא הבנתי את תנועות ידיו, וזה לא שעשיתי דווקא.
פשוט חשבתי שזה לא כל כך חשוב.
יֵאמר לזכותו של פאפא שהוא לא הציק לי בעניין.
לא הבנתי למה בדרך לבית הכנסת הוא הולך מספר מטרים לפניי, ככל שזירזתי את צעדיי פאפא פתח צעד גדול יותר. הקפיד על מרחק סביר. (כאן אני הולך ימינה וחוזר שמאלה על דופן המצבה. עיניי הנוכחים זזות אחרי כאילו אני כדור בעיצומו של משחק טניס.)
'האסימון ירד לי' רק לאחר שהגענו לבית הכנסת. פאפא התעקש שאשאיר את מעיל פרוות הכבשים שלי על המתלה מחוץ לבניין. לא התנגדתי. על פי קוד הלבוש של הנוכחים הבנתי שפאפא הקריב לא מעט על 'מזבח החברתי' כשוויתר לי על צורת הלבוש.
הוא לא רצה שהקהילה תרכל על החתן המוזר שלו הלבוש במעיל כבש בשבת קודש.
פאפא לא חיכה לי, ונבלע בתוך בית הכנסת. נכנסתי כמה דקות אחריו.
נעמדתי זמן ארוך מדיי בפתח, מוכה תדהמה. (כאן אני שותק לרגע, ושומט לסתי בהגזמה.)
הדחיפות שמאחוריי הסבירו לי היטב שיש עוד אנשים שרוצים להיכנס לבית הכנסת ואני קצת מפריע למעבר. התיישבתי במקום שמישהו הוראה לי, ונִסתי לעקל את התמונה שלפניי.
ארבעה גברים, זהים בלבושם יושבים בחזית הבמה, ראשם נתון בצילינדרים גבוהים. היה נראה לי שבחרו אותם על פי גובהם, כי הצילינדרים היו בקו אחיד. (אני מסמן בידי קו ישר)
החזן מסלסל בקולו. תמונה של שבת מהודרת וכבוד עילאי.
ב'לכה דודי' כולם הסתובבו ורק אני נשארתי על עומדי. לא מצליח להוריד את עיניי מארבעת הגברים המכובדים שהסתובבו גם הם. לא הצלחתי להחניק את קראתי הספונטנית, פאפא! (כאן אני מרים את קולי בצעקה.)
הקהל האנגלי קר המזג, רק הרים גבה, טוב להסתובב לא היה צריך, הוא כבר ממילא מסובב. מסיבת 'לכה דודי'. זה הביא אותי במבוכה.
פאפא עם צילינדר מרשים דָמה ללורד מלכותי. חשתי גאווה עצומה. (כאן אני מזדקף על קצות אצבעותיי.)
לאחר התפילה הסתרך תור ארוך כולם בקשו ללחוץ את ידי הגבאים בעלי הצילינדר.
בדרך חזרה הביתה פאפא הציג אותי בפני חבריו.
משפת גופו הבנתי שהוא מתנצל, כאומר זה חתני קיבוצניק מישראל.
פאפא בכישרון של זיקית המשנה צבעיה על פי הסביבה. ידע לתמרן בין חתנו דמוי הכבש, לבין דמותו של גבאי מכובד בעל צילינדר.
חבריו לחצו את ידיי בחמימות, חלקם דברו איתי עברית ונוצרה קרבה ואהדה הדדית. הם ליוו אותנו עד פתח הבית.
פניו של פאפא קרנו מאושר. חתנו גורם לעניין, הוא לא סתם כבש תמים.
אזכור אותך פאפא עם סנדלים.
אזכור אותך פאפא עושה הפרצופים.
אזכור אותך עם עניבה.
אזכור אותך עם מקל הליכה.
עם כובעיי מצחייה אין ספור.
ועם צילינדר גבוה שחור.
אנסה לאמץ לעצמי את ,תכוּנָת הזיקיוּת.
היא מגוללת בתוכה ריכוז ענק של אנושיות.
(כאן אני מאט, קולי קצת מתרסק.)
איזו מנגינה נתקעה לי בראש בזמן האחרון.
גורמת לסביבה להביט בי קצת בתימהון.
אבל כאן בינכם אני בטוח אתקבל בהבנה מסוימת.
(אני מתחיל לשיר)
"כשהלכת מכאן, לא ידעת לאן
מסגרת פָני בחלון.
אבל גם בתמונות, לפעמים הדמויות
מקשיבות לתקתוק השעון.
ואולי, אתה פה חסר לי.
אתה כאן, אתה שם,
ובכל זאת אתה פה חסר לי.
ואולי, אתה פה חסר לי..."
(מילים – אביב גפן)