ל"ג בעומר

בשנות השישים בקבוצת יבנה תמיד היה החצרן מצטייד מראש בכמויות של צמר פלדה. (בדיוק כמו בתמונה.) תמיד רטן החצרן: "אפילו לפני פסח - בִּחְיָיאָת אַבּוּי, לא הלכו כאלה כמויות של חומרי ניקוי."
לך תסביר לו שהפושטקים חודרים בשעות הלילה למחסן, וסוחבים את כל מלאי הצמר פלדה.
בערב ל"ג בעומר, בטקס הדלקת המדורה מארגנים מופע זיקוקים מרשים.
עד לאותו יום נמהר שכמעט נגמר...

מה שבאמת קרה בקיבוץ בשנת 1966, (ללא הורים או מדרכים) לקראת סיום מדורת ל"ג בעומר.
לפתע צעקה — "איי!"
השרוך הקשור לצמר פלדה שגָבי נופף מעל ראשו ויצר זיקוקים מדהימים, נפל לפתע ארצה ויצר ערמה דולקת על האדמה. קוקטייל הצבעים היפה כל כך הפך מיידית מזריחה לשקיעה. אנחנו קפצנו במהירות לעבר גָבי ששכב על האדמה ואחז בראשו בשתי ידיו. חושך והיה קשה לראות.
שאלתי: "גָבי, מה קרה?" שקט ודממה. גָבי לא ענה. אנחנו אחזנו בגָבי וגררנו אותו לכיוון המדורה, שם יש קצת אור. גָבי חצי מעולף ואנחנו לא ידענו מה לעשות. מישהו הגיש לו מים. גָבי התיישב — נשמנו לרווחה.
"כואב לך משהו?" שאלתי.
גָבי ענה בקול חלוש: "שורף לי בפנים."
התכופפתי והתקרבתי אליו ולא הצלחתי להתאפק, הסתובבתי כדי שלא יבחין בי, ופרצתי בצחוק בלתי נשלט. גָבי ללא גָבות, הן נשרפו לו...
... הגיע הזמן לסיים את המדורה, וכמו בכל שנה חיכינו בקוצר רוח לצעקה: "כיבוי פלמ"ח!" צמד המילים שמהווה קוד למבצע כיבוי המדורה. הבנות מתרחקות, אך מציצות מהצד, 'כביכול'
בלי שנרגיש. אני אומר 'כביכול' כי אנחנו יודעים היטב שזו הצגה שכולם רואים, ומתגלגלים מצחוק.
אני סופר עד שלוש וכל הבנים מיישרים קו, מפשילים מכנסיהם ומטילים מימיהם למדורה הדועכת, תוך תחרות מי מגיע רחוק יותר...
לפרק המלא מתוך  "לא מבליג יותר"