לאה גרוס

מילים שנאמרו לזכרה של לאה מפי שרה טסלר (כתב שמוליק)

נפרדנו כך בלי להרגיש, הכל כרגיל.
רגילים לראות אותך בייננו על השביל.
נכון - רזה ותמיד קצת חלשה, אלה העובדות.
תמיד שידרת עוצמה - והדעות שלך מגובשות.
היום התכנסנו ועליך מדברים - עסק ביש.
נפרדנו שוב כך בלי להרגיש.

מעולם לא דברנו על פגישות או פרידות.
אך ספרתי כאלה שלוש וכולן היו קשות.
עצמתי את עיני והנה ההיסטוריה כמו בסרט.
עם שלוש שחקניות - כן הזמן עומד מלכת.
60 שנה לאחור אי אפשר להישאר אדיש.
נפרדנו שוב כך בלי להרגיש.

בגיא ההריגה באושוויץ רתומות לעגלה - לא אשכך.
כן במקום סוסים זו הייתה המציאות – לא אברח.
אני ואחותי חנה פגשנו אותך .ונוצר מיד "קליק".
אהבנו אותך, ואת הניצוץ שבענייך שסחף והדליק.
התקבלת מיד למשפחה - אני חייבת להדגיש.
כמה חבל שנפרדנו שוב כך בלי להרגיש.

התקופה הייתה קשה והגורל היה אכזר.
עברו חודשים רבים אבל אף אחד לא ספר.
הרגשנו כמו אחיות שותפות לאותו גורל
הרצון לחיות רק הלך וגדל.
חשבנו לעלם לא ניפרד לאה ואחיות פיש.
ונפרדנו כך בלי להרגיש.

השגרה הייתה איומה וכללה חיפוש אחרי קליפות.
פתאום הקשר נותק. לקחו אותנו ואת נשארת עם הזוועות.
ידענו שהמוות באושוויץ מובטח.
אחת לשנייה אמרנו זה לא מגיע לך.
השלמנו ידענו שאפשר להגיד קדיש.
נפרדו שוב כך בלי להרגיש.

לבסוף היגיע השחרור ואנחנו מבולבלות.
ובוודאי שאותך לא ציפינו לראות.
ופתאום חנה נעצרת והמילים נעתקו מפיה.
בתחנת הרכבת בדרכנו לארץ, לאה הופיע.
השמחה עד לב השמים והגוף כל כך רגיש.
אז למה נפרדנו כך בלי להרגיש.

ליבנה הגענו רק אני ואחותי לבד.
למה נפרדנו? מדוע? וכיצד?
הרבה שאלות אבל כאן זכרוני בגד.
האיחוד לא איחר ולא השארת אותנו בצד.
הגעת ליבנה והשתלבנו כאן חיש.
60 שנה ונפרדנו שוב בלי להרגיש.

לאט לאט נפתחות העיניים גם אם לא רוצים.
מביטים מסביב והפעם יודעים.
היו פרידות
ותמיד גם פגישות.
הפעם רק חושבים: "כן יש מה להוריש"
נפרדנו סתם כך מבלי להרגיש.