אלחנן אטלי

אלחנן הגורו הפרטי שלי
השנה היא 1976 אני בת 18 ילידת אנגליה דוברת אנגלית בלבד.
עוזבת בית גדול וחם, הורים, חברי ילדות. ומגיע ליבנה.
קצת רקע בשביל לתת לכם מושג קטן על מצב רוחי ועל הקשיים איתם אני אמורה להתמודד:
דבר ראשון, רעבים? אין בעיה, נכנסים לבית ענק שכולם קראו לו "חדר אוכל" אם זה חדר אז כנראה הפרופורציות שלי מעוותות שם עברתי חוויה מטלטלת שהזכיר לי יותר סרט מלחמה ישן מאנגליה. שבא כל אחד בתורו מגיע עם צלחת ומקבל מצקת לצלחת. האוכל לא טעים, קשה לי לעקל,קשה לי לעקל את המזון,קשה לי לעקל שההורים לא פה,קשה לי לעקל שהגעתי כלכך רחוק (אני זוכרת שחודשים הגעתי לארוחות עם צנצנת ממרח אגוזן) באותו רגע חשבתי איך יוצאים מכאן חזרה הביתה? לא רוצה לחיות בסרט. לא מבינה מילה בעברית, לא מבינה את המנטאליות של היקים, לא מבינה למה צריך תור בשביל לטלפן להורים? ולא מבינה למה יש רק טלויזיה אחת לכולם. במיוחד לא מבינה למה בשמונה בערב זורקים את כל הילדים לבתים מרוחקים עם שומר לילה. ולא מבינה למה הצברים כל כך מרוחקים.
על כל אלו הייתי צריכה תשובות. התחלתי לארוז מזוודה וקיבלתי החלטה חוזרים לאנגליה.
שם בדיוק נכנס אלחנן איטלי לחיי ויותר לא יצא.
אלחנן שדיבר בשפה שלי(man-to-man) וכשווה אל שווים, ניראה כדמות שגם נגזרה מתוך סרט,סרט המגלם גורו רוחני טוב לב. וכן הוא היה גורו, הגורו הפרטי שלי הוא אימץ אותי ואת אחותי לחיק משפחתו, הביקורים שלנו בבית אלחנן ומרגלית היו חיזוקים קטנים ומועילים. אלחנן השאיר בי חותם והקשרים המיוחדים שנרקמו נשארו עד היום. כן עד היום כיוון שבשבילי אלחנן עוד כאן איתי.
היום כשאני מנסה לשחזר מה קרה באותה תקופה ואיך הצליח לשכנע אותי להישאר "בבית המשוגעים" (וזה לא היה "אשפוז בכפיה") קשה לי להצביע על משהו מיוחד וכנראה זו הייתה המיוחדות שלו, הקריזמה ששידר והביטחון שנתן! השיחות נפש איתו היו מרגיעות ושכנעו אותי לנסות... ועובדה בזכותו אני עוד כאו ביבנה המוזרה. וכן הוא היה גורו, הגורו הפרטי שלי.
על הקליטה שלי ביבנה אפשר לכתוב חוברת ובו יהיה פרק מרכזי בו אלחנן הדומיננטי. אבל היום אני מרגישה חובה מיוחדת להגיד לכולם: שעל אלחנן אפשר לכתוב ספר עבה ובו אני אהיה רק פסיק כי כמוני היו מאות ועם כולם שמר על קשר.
במסיבת סיום של האולפן מחזור ראשון 1977 הבנתי שכולנו בעצם מרגישים את המיוחדות של אלחנן. ג'ף ורפי נתנו מופע וחיקוי מושלם של אלחנן, אז ירד לי האסימון הבן אדם דמות מיוחדת.
כבוגרת אולפן עברית אלחנן גייס אותי ואמר: את ומשפחתך תאמצו באופן קבוע תלמיד מהאולפן. כהרגלו זאת הייתה אמירה ואפילו תוך כדי הליכה עם תנועת ביטול אופיינית ביד, מבלי לבקש תשובה כי גם זה למדתי מימנו עם אלחנן לא מתווכחים שומעים ואומרים בסדר. כי כן הוא היה גורו, הגורו הפרטי שלי, אני זוכרת באופן מיוחד מקרה מצער שבו אלחנן טיפל ברגש רב, ושוב הפתיע אותי באופן הטיפול וגישתו.
וכך היה : ניקי הגיעה לאולפן גיור מאוסטרליה. שם הכירה בחור צעיר מישראל והתחתנה איתו נישואין אזרחיים. כשהגיעה לשיחה אצל אלחנן שכידוע לא היה מקבל תלמידים שלא התאימו לקיבוץ בעל אופי דתי. הסתבר שזה מקרה מיוחד ניקי עשתה עליו רושם של בחורה במצוקה שצריך לעזור לה ולשקם אותה.
אלחנן פנה אלי וביקש מימני לאמץ אותה והסתיר מימני את כל העובדות,כיוון שלא רצה שיהיה לי דעות קדומות(prejudice) בדרכו המיוחדת ידע לתת לתלמידיו תנאים אופטימאליים להצלחה ונתן בהם אימון מלא(to trust), ובאמת לא היו מקרים רבים שתלמידים לא סיימו את האולפן.
ניקי היא אחת שלא זכתה לסיים את האולפן. במוצאי שבת אחת, אלחנן דפק אצלנו בדלת ואמר בואו נוסעים לניחום אבלים: "ניקי נפטרה בתל אביב, ממנת יתר של סמים". התימהון בפנינו וסימני השאלה קיבלו מענה מפיו של אלחנן: אני ידעתי ולא סיפרתי כי הבנתי שסיפורה הוא סיפור שצריך לשקם לעזור ואפשר להצליח. אלחנן באותם ימים היה צמוד למשפחתו של הבעל, עזר, ולימד אותו מנהגי אבלות במהלך כל ימי האבל, והקשר איתו נשמר לאורך זמן.
אלו חלק מסיפורים ואלו רק חלק ממעשיו ותרומתו של אלחנן לזולת.
אז כך אזכור את אלחנן כ גורו, הגורו הפרטי שלי אדם המשדר קונטרול מלא, אדם שבעיתות משבר יודע לקחת את השברים ולאחדם.
נעמי טסלר