חיים איזנר

היום אני מעז לגלות. אומנם קצת בחשש אבל יאללה שיהיה. עברו כבר חמישים שנה אז אגלה. בזהירות וקצת חשש - בכלל לא הייתי צריך פיפי. סליחה אבא, אבל בוודאי תבין.
חיים אייזנר החזן משך וייגע, ולי אין כבר כוחות, ולכן ניסיתי לשכנע.
אבא לא הרשה לצאת באמצע התפילה. אבל נער שלא יכול להתאפק, זה כבר משהו אחר.
לכן אמר לי: "חכה לפחות עד אחרי קדושה, וחוצמיזה שתדע, לך עשו את הברית מילה הראשון בבית הכנסת וזה מחייב."
מה מחייב? מה זה אשמתי? חשבתי לעצמי.
תפילת הקדושה נמתחה ונמתחה. וכשסוף סוף הסתיימה טסתי החוצה. לא לא הייתי לבד, תמיד השתוממתי, חוץ מהכוהנים, מי נשאר עם החזן?
מאז זה נהפך להרגל, בכל תפילת מוסף אני לא יכול להתאפק.
יאמר לזכותו של אבא שהפסיק להקשות עלי.
המפגש בשירותים הציבורים עם כל החברים נהפך למסורת רבת שנים, החזן מסלסל במגוון קולות וטונים, ואנחנו בתור לשירותים בינתיים מפצחים גרעינים.

תמיד חשבתי שחיים איזנר, מנהל בית הכנסת.
שאלתי: "אבא באיזה כיתה הילדים שלו?"
אבא ענה לי: "כל ילדי הקיבוץ הם ילדיו."
תמיד כשנפגשתי עם חיים איזנר החזן, היה נוהג להוציא את שעון הכיס שלו המחובר בשרשרת כסופה למכנסיו, לקרב לאוזניי ולהגיד: "שעון אמיתי, תקשיב לתקתוק."
תמיד בא לי להגיד לו: "הלו, גדלתי כבר, עזוב אותי מתקתוקים."
אך במקום זאת תמיד עניתי לו: "איזה יופי, שעון אמיתי."
וחיים החזן עבר לילד הבא.
אז הבנתי שבאמת הוא האבא של כולם.
דווקא השבת שמציינים יום הולדת לבית הכנסת, אני נזכר בו.
מי ישמיע לי השבת תקתוקים, הא...