שבועות

בקריאת הסיפורון, שים לב שלא מציצים לך במסך מאחור.
לא יודייָע מה קרה שם בגורן בין בועז לרות, נראה לי כי הסיפור מצונזר.
את שלי לא צנזרתי.
איזו פדיחה, איזו בושה. אני לא יצאתי מהבית יומיים.
אני סוחב איתי זיכרונות מהמתבן, ובערב שבועות החלטתי לשתף אתכם:
הראשונה: (מוזכרת גם בספר "לא מבליג יותר") טיפוס לראש המתבן וקפיצה נועזת, לקולות מחאתה של נועה, שמיד זינקה ונתנה לי טיפול אישי.
בועז בהחלט היה יכול ללמוד ממני איך להרשים את רות.
השנייה: יהושוע א. המורה שלנו לחקלאות כשנמאס לו לזרוק עלינו גירים (כי נרדמנו בשיעור) היה מוציא אותנו ל'אחו'. היה זה יום אביב נפלא, הוא לקח אותנו לאזור המתבן. לא זוכר כלל מה אמר ועל מה קשקש. זוכר רק שלקח חופן של תחמיץ הכניס לפיו ולעס בתאבון. לאחר שראה שתלמידיו מקבלים 'גועל' מהמעשה. הוסיף ואמר בפה מלא: "מה קרה, גם הפרות אוהבות תחמיץ."
השלישית שגרמה לי להתנתק מגורמי חוץ, ליומיים, הייתי נער בעל טֶסְטוֹסְטֶרוֹן מוגבר ונמשכתי דווקא למתנדבות. בארוחת הבוקר ניגש אלי רפתן 'קְבל עם ועֶדה' הניף לעברי ממחטת אף עליה רקום מספר הכביסה שלי ואמר: "מצאתי אותה הבוקר במתבן הכר נא... וגם את זה, והראה לכולם את סיכת הראש תוצרת ארה"ב הברית." כל יושבי השולחן פרצו בצחוק רועם וגרמו לשאר הסועדים לסובב ראשם לעברי, ואת ראשי לסובב לכיוון הרצפה.
סיפור מרגש מאוד על חג השבועות תוכל לקרא כאן - בסיפורים קצרים