יום ירושלים

כשהמוזות רועמות, התותחים שותקים. שששקט...!!
אז מי ידע, אז מי חשב, שהחתיך ההורס, נהרס, ולמה זה שייך ליום ירושלים.
הבנות מהופנטות עוקבות במבטם אחרי תנועתו החתולית של ינקל מהקומנדו הימי. בכל יום שישי הוא מקבל חופשה, והמחזה חוזר על עצמו. מָדֶיי בֶּית על גופו החסון, ונועל נעלי פלדיום בגון זהוב. כך הוא נכנס בצהרי היום לחדר אוכל בקיבוץ. זקוף ומרשים וכל המבטים מופנים לעברו. הבנות משהות את מבטם מעבר למקובל. לכן לא פלא שהבחירה הטבעית שלי להתנדב לקומנדו הימי היא אך טבעית. אני כבר אדע מה לעשות עם מבטם של הבנות. אך בשלב זה הסתפקתי בבחירה של נעלי פלדיום זהובות, להליכה לירושלים. הרומן שלי ושל הקומנדו, יחכה להזדמנות אחרת. ממילא תאריך הגיוס הוא נובמבר 1973 ויש עוד קצת זמן.
יצאנו (אט חיוור היה הלילה...) את שער הקיבוץ בדמדומים, אף אחד לא הכין אותנו לבאות. "אם הכיתה שמעלינו עשתה זאת בשנה שעברה, אז גם אנחנו יכולים. ירושלים לא כל כך רחוקה."
בדיעבד היא הייתה רחוקה אוהו... ועוד איך רחוקה. חבורה של תשעה נערים וצִיפי אחת - מטורללי אדרנלין...
מה קרה בדרך? למה החתיך נהרס? כל זה ניתן לקרא . כאן - בסיפורים קצרים.
והמוזות אנא המשיכו לרעום...