חברי פרל התנהג מוזר, אני דאגתי, חשבתי שאני מכיר אותו היטב. "אתה לא גבאי אתה לא חייב להיות ראשון בבית הכנסת." הטחתי בפרל שלחץ עלי: "נו בא כבר מאוחר."
"רגע תן לאמא להדליק נרות חג." נזפתי בו.
עם שתי קוביות שוקולד לכבוד החג ביד אחת, עם מחזור לחג השבועות מתחת לבית השחי. (כך שהיד הייתה פנויה לטפיחת עידוד על שכמו של פרל.) לבושים בבגדי חג, צעדנו לעבר בית הכנסת. השבילים התמלאו חיש מהר במשפחות עם ילדים. ריחות של בשמים, צחקוקי נערים, צהלות שמחה. כולם משובטים בחולצות לבנות ומכנסי חקי. "לזה קוראים אווירת חג" הסברתי לידידי שהתנדנד קלות ונראה המום.
פרל נכנס בדלת בית הכנסת ונעמד, פיו נשאר פעור בתדהמה.
דחפתי אותו קלות ואמרתי: "כנס כבר כנס, אתה מפריע למעבר."
פרל השתומם "מה זה הצנצנת על ארון הקודש מה זה השיבולים בפנים?" למה שתלו ברושים בתוך בית הכנסת?"
"הגיע הזמן שתכיר את אשר הגנן" אמרתי בקול מתנגן ובליבי הייתי גאה שאני יכול להסביר למישהו, משהו, מתישהו, איכשהו. כי נמאס לי תמיד להיות בצד שמסבירים לו.
ההסבר היה תמציתי, וסיימתי: "מחר תגיע לתפילה בזמן, מספרים כאן סיפור על רות ובעז."
שעת בוקר, הציבור לאט לאט זורם לבית הכנסת וכולם תופסים את מקומם.
הטלית מכסה את פניו של פרל, קשה לי לקרא את שפת גופו מבלי לראות את גופו. פרל הוא ילד חוץ מאומץ, שמעולם לא חווה סוג של פולחן דתי. הוא לוקח את העסק ברצינות. אני חושב בליבי. הוא נמצא אצלנו רק שבוע, ולא מפסיק לשאול ולהתעניין בכל הנושא הדתי, למרות שהכיפה שעל תלתליו השחורות נראית טיפה תלושה מהמציאות.
את קריאת 'מגילת רות' עברתי יחסית בשלום, ללא דפיקה הגונה על הרגל שלי מאבא, שתמיד דרש ממני להיות בשקט ולהביט לתוך הסידור.
זה היה הזמן שלי פשוט איבדתי ריכוז וחלמתי.
חשבתי שיש דמיון ענק בני ובין בועז.
בועז לא קפץ כמוני מראש המתבן, ולא שיחק את 'משחקי הפרידה' על מנת להרשים את רות. אבל שנינו מבלים במתבן שעות רבות, במיוחד בשבתות.
'משחקי הפרידה' - כך אני מכנה את המשחק שבו זכיתי מנועה חברתי לחיבוק. החיבוק היחיד שקיבלתי ואהבתי. למשחק אין כללים, הוא ספונטני וזורם. לפני כל קפיצה שלי מראש המתבן, אותו מבחן אומץ שנערך בשבתות בצהריים, אמרתי לנועה: "אם אחרי הקפיצה אני מסיים את חיי, אז רק שתדעי — היית חשובה לי." החיבוק שקיבלתי ממנה לפני הקפיצה ולחישתה על אוזני: "לא, אל תקפוץ, תישאר אתי," הוציא אותי משיווי משקלי. שיחקתי עד הסוף, וטיפסתי עוד יותר גבוה. ספרתי עד שלוש וקפצתי. נשארתי לשכב על מצע חבילות הקש ולא התרוממתי שניות ארוכות. ההתנפלות עלי, החיבוק החונק של נועה שבדקה אותי ביסודיות מוגזמת את כל גופי מראשי ועד אצבעות רגליי, לוודא שאני שלם, הותירו אותי מפורק וללא אוויר.
בועז לא קפץ, ואני לא נרדמתי במתבן. כל דור וסגננו.
משום מה קולו של יחיאל החזן, עלה לדציבלים אדירים שהקפיצו אותי, והחזירו אותי לספסל העץ של בית הכנסת.
פרל מרוכז במגילה הסיפור מרתק אותו.
"קום, קום צריך לעמוד בעשרת הדיברות." אני לוחש לו בעוצמה של "מה כאן לא ברור?"
אבא לא מרשה לנו לדבר בשעת קריאת התורה, אבל אני ואחיי תמיד סוג של שוברי שתיקה.
תמיד זה מסתיים בנזיפה: "נוווו..." ובדפיקה של כף ידו על המחזור הפתוח.
השתיקה של פרל מפחידה אותי כעת. אני מתכופף מבקש להבחין בארשת פניו, אך הטלית מעליו מחסה את כולו וזה עוד יותר מלחיץ אותי.
באיחור רב הוא מתחיל להתרומם כשבעל הקורא מזמן כבר בדיבר החמשי: "כבד את אביך ואמך..."
אני רוצה להגיד לו שרק דתיים אדוקים מכסים ראשם בטלית. אני לא בטוח למה שתקתי אולי מפחד כעסו של אבא, או שהבנתי שעובר משהו לא שגרתי על ידידי.
"...לא תגנוב." ממשיך יחיאל החזן. נו בוודאי... אני חושב בליבי, וברגע זה אני רק רוצה לנחם את פרל: "תירגע, רק סחבנו." משהו מוזר לוכד את עיניי. נכון שבמעמד הר סיני היו אירועים בלתי מוסברים. אבל כאן אצלנו בבית הכנסת? בקיבוץ? מה קורה פה?!
מבטי נינעל על המחזור הפתוח שלפני פרל. אי אפשר להתעלם האותיות 'הר-סיני' ענקיות! ללא פרופורציה. מה זה טעות דפוס? אולי זה בדמיון המשוגע שלי? לא!
'הר-סיני' במחזור של פרל מודפס באותיות 'קידוש לבנה'. כאילו אומר לפרל: "צא מזה, אתה שווה בין שווים. כמו שאין לאף אחד בעלות על הר. כך גם לתורה אין לה בעל בית. שייכת לכולם."
המילים שאני שומע מוזרות לי "...וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן..." זהו אבדתי את החזן. לא יכול להיות שאמר "אפשר לראות קולות?" אני מקרב את עיניי לתוך מחזורו של פרל ולא מאמין!
עכשיו תור המילה "קולות" להיות ענקית. הבנתי בזה הרגע את משמעות צמד המילים: "רואים ועוד איך רואים את הקולות". אני ברפיון ריכוז נותן למוחי דרור. מדיי פעם שומע פלופ, פלופ, על דף מחזורו של פרל. נשימתי כבדה. אין לי מטפחת אף בכיס, ואני עם חולצה ללא שרוולים (אין לי במה לנגב) עוד רגע ואני משתגע.
בתקופה זו של העונה, מזג אויר הפכפך, החזאי צדק מתפתח שרב. אבא מביט בי מעל משקפיו, לא מבין את פשר ההתכרבלות שלי בטלית. אני חשבתי שזה יעזור לרעידות הבלתי נשלטות של גופי.
הדמעות שנושרות מפרל יוצרות כמין זכוכית מגדלת על מילים אקראיות ונותנות משמעויות חדשות. יחיאל החזן ממשיך: "...ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים." השארתי את החזן וסלסוליו מחוץ לתודעתי. ידי מחבקת את כתפו ואני לוחש לו: "היום גם אתה במעמד הר-סיני מקבל את התורה, ורואה את הקולות."
פרל בזה הרגע מרים מבטו אלי, עפעפיו דביקים, וכתפיו רוטטות מביט כלפי מעלה, כולו מוקף בהילה בהירה. סוגר את המחזור ונושק לו ארוכות.
