הבנות מהופנטות מינקל

הבנות מהופנטות עוקבות במבטם אחרי תנועתו החתולית של ינקל מהקומנדו הימי. בכל יום שישי הוא מקבל חופשה, והמחזה חוזר על עצמו. מָדֶיי בֶּית על גופו החסון, ונועל נעלי פלדיום בגון זהוב. כך הוא נכנס בצהרי היום לחדר אוכל בקיבוץ. זקוף ומרשים וכל המבטים מופנים לעברו. הבנות משהות את מבטם מעבר למקובל. לכן לא פלא שהבחירה הטבעית שלי להתנדב לקומנדו הימי היא אך טבעית. אני כבר אדע מה לעשות עם מבטם של הבנות. אך בשלב זה הסתפקתי בבחירה של נעלי פלדיום זהובות להליכה לירושלים. הרומן שלי ושל הקומנדו, יחכה להזדמנות אחרת. ממילא תאריך הגיוס הוא נובמבר 1973 ויש עוד קצת זמן.
לכבוד יום ירושלים תכננו לנו נסיעה לכותל המערבי לשעות אחר הצהרים.
המשאית של הקיבוץ שבמשך היום הובילה גרעינים למכון תערובת, זרעים וחומרי דשן לגד"ש . בין רגע הפכה ל'טיולית', הספסלים המתקפלים מוקמו בחלל המשאית. ברזנט אפור כיסה את הדפנות. עוזרי הנהג מוכן ומזומן לכל פעילות.
לא היה קשה לשכנע את המחנך שלנו, שיש קבוצה שתעשה את דרכה ברגל לירושלים. היא תצא מוקדם בבוקר ותחבור לשאר החבר'ה בשער הכותל.
המחנך זרם אתנו ולא התערב בתכנון המסע. כפי שתמיד אמר: "אתם בוגרים ועוד מעט מפעילים טנקים כבדים."
שייק'ה, יואב, וחימק'ה החכמים שבחבורה ישבו על המפות ולמדו את ציר ההליכה. לאחר שעות ארוכות בישרו לכולם. יוצאים מחר בארבע לפנות בוקר. כל אחד מביא שתי מימיות הנתונות בתוך חגורה.
כמות האדרנלין הייתה בשמיים לא הצלחנו להירדם. אפילו בחשכה הבחנתי שלכולם אותה חגורה המשובצת חורים וזוג מימיות רתומות לה מאחור. שאר התלבושת של הקבוצה הייתה כמעט אחידה, לבושים במכנסיים קצרים ששרווליהם מקופלים קיפול אחד, חולצה קצרה, נעולים בנעלי עבודה וחובשים כובע טמבל כחול.
רק אני נעול בנעלי פלדיום זהובות.
יצאנו (אט חיוור היה הלילה...) את שער הקיבוץ בדמדומים, אף אחד לא הכין אותנו לבאות. "אם הכיתה שמעלינו עשתה זאת בשנה שעברה, אז גם אנחנו יכולים. ירושלים לא כל כך רחוקה."
בדיעבד היא הייתה רחוקה אוהו... ועוד איך רחוקה. חבורה של תשעה נערים וצִיפי אחת - מטורללי אדרנלין. עזבנו את שער הקיבוץ במורל גבוהה שרים ומזמזמים שירי מולדת. מנפנפים בפנסי כיס האדומים שהשאלנו מהחצרן. המהדרים השיגו בדרך לא דרך רנ-אור עז קרן.
המנווטים שלנו עשו עבודה מצוינת והובילו אותנו בביטחון. מעת לעת עצרו, עיינו במפה והורו על כיוון ההליכה. פה ושם ביצענו קיצורי דרך, חלפנו על פני שדות מעובדים והשתדלנו לא לדרוך על הצמחים הצעירים שהחלו לנבוט. זכור לי פָלח אחד מרוגז במיוחד: "אתם הורסים לי את השתילים!" צרח מקצה השדה, והחל לרדוף אחרינו עם טוריה ביד.
"לא רמסנו ולא הרסנו." צעקנו לעברו חזרה. לא חיכינו לתשובה ולא התיימרנו לערוך דו שיח. רצנו ונעלמנו בקצה העיקול.
חשבתי שהצטיידתי בנעלים קרביות. היבלות שעל כף רגלי הבהירו לי שגם כפות הרגליים צריכות להיות בעלות פרופיל 97. האנחות שהוצאתי מיפי הסגירו אותי לצועדים בסמוך אלי. מישהו הציע לי, אל תוריד את הנעליים לא תוכל לנעול אותם חזרה. הקשבתי לו לאורך 20 הק"מ הבאים.
רף הקושי הלך ועלה ככל שהמספר שעל אבני הדרך טיפס ועלה. גם השיפוע שהיה עד עכשיו דיי מתון החל להתפרע כלפי מעלה.
רק לפני שנה אירחנו את שולי נתן. חשבתי באותם רגעים (אילן אח שלה שלמד אתנו בכיתה, סידר לנו הופעה ללא תשלום.) אז למה מילות השיר 'ירושלים של זהב' יצאו מפינו מלוחששות וכלל לא במנגינה של שולי נתן? אני מזייף את סיום הפזמון "...אני כינור כיהינור." ומוסיף מילים משלי, "אלוקים תעשה טובה ותעזזזור..." טוב שאילן נשר עוד על מדרגות הפנימיה. ביצוע שכזה לא היה עובר אצלו בשלום.
זו הייתה צומת שמשון או קצת אחרי. ישבנו ורוקנו חצי מימיה. ההפסקה הקצרה הייתה מספיקה לאוורור כפות הרגליים. קלפתי את הגרביים בזהירות.
מה זה? אף פעם לא שרפו לי כך הרגליים. הרי תמיד אני מוריד אותם והופך אותם לצד שני וגורב חזרה.
אז נכון, שתמיד היה להם ריח כזה שכל חברי נסו על נפשם, וידם סוגר על פתחיי כניסת האוויר.
אבל בזה הסתיים העניין. הפעם זה גם הריח וגם שרף באופן חריג. הפעם לאף אחד לא היה כוח לברוח.
"שומו שמיים ותרעד הארץ!" מה עוד אני משאיר בתוך הגרב? שורף לי!! אני מת... מת... מת...
"אולי תירגע, מה אתה צורח" שמעתי את חברי יורד עלי.
"תשמע דבר כזה טרם היה לי, אני לא מסוגל לנעול את הפלדיום." עניתי כמתנצל.
חבר נוסף נגש אלי התבונן בכף רגלי ואמר: "אתה מנוטרל לא תוכל להמשיך במסע. אני נשאר אתך נתפוס טרמפ לירושלים. החבר השני התנדב גם הוא: "אני נשאר אתכם.
שבעת החברים הנותרים המשיכו במסע. משאירים את שלושתנו על שולי האספלט בדרך המתפתלת.

בינתיים הטיולית יצאה מהקיבוץ, כל הכיתה יושבים על ספסליה. המחנך יושב בקצה והם יוצאים לדרך. עוזרי הנהג חומד לצון וכמו בכל טיול צועק מהקבינה: "צפוף לכם?" הוא לא מחכה לתשובה אלא מפעיל את בלמיי המשאית ובברקס חד המשאית נבלמת. כל הנוסעים נצמדים ונמרחים אחד על השני לכיוון הקבינה. שומעים את עוזרי צוחק בקול ואך בקושי מצליח לצעוק: "עכשיו יש מקום לכולם הא?"
השירה קולחת ותוך שעה אמורים להגיע לכותל המערבי.

אנחנו בלטנו על רקע האספלט הקודר ולא השארנו שום ספק לכוונותינו. מרחוק הבחנו במשאית המתקרבת לעברנו. החלטנו שמספיק היה לנו ניסיונות סרק. הפעם לא מוותרים לרכב, עוצרים אותו בכל מחיר ויהי מה. נהג המשאית הבחין בנו והאט עד עצירה. מתוך המשאית החלו צעקות: "שמוליק, ג'נג'י... מה אתם עושים פה?" איזה צירוף מקרים זו המשאית שלנו.
השמש כבר החלה לנטות מערב, ואני נוטה לאיטי, כאילו לא מודה בתבוסה. נע ונד לעבר סולם המשאית. אבֵל, חפוי ראש, ופלדיום בצבע זהוב ביד, עליתי למשאית כשחברי תומכים בי מאחור.
התנצלתי על הריח, אך כנראה זה לא הטריד אף אחד.
"מה קרה היכן כל השאר?" התנפלו עלינו במטר של שאלות. לא היה לי כוח, והאמת שגם לא מצב רוח, לענות על כל השאלות. אז פשוט הצבעתי לעבר כפות רגלי, והן אלה שסיפרו את מצבי.

המשאית שגם כך זחלה בעליה (מסתבר שלא רק לי זה קשה) העטה את נסיעתה, הצצנו דרך סורגי המשאית סקרנים לדעת מה קורה. ראינו את שאר חברנו, שבעת הנועזים המתקדמים יפה במעלה ההר. עוזרי צפר להם לעידוד וכבר אותת לעקיפה.
לפתע יד מושתת קוראת לנו לעצור. חריקת בלמים, מישהו עוזר להם לעלות. הם התיישבו על ידי שותקים וזעופי פנים. הפעם אף אחד לא שאל למה, אף אחד לא הציק. מספיק היה להעיף מבט בפרצופם המאוכזב. זה לא מתאים לבני כיתתי, הם תמיד מחפשים סיבה לרדת אחד על השני. הפעם הערכתי אותם על הבלגתם. טפחתי על רגלו של שכני כמעודד אח לצרה.
נשארו חמישה צועדים.
עכשיו היינו ערניים, חפשנו 'שאריות של צועדים' לכל אורך הדרך.
נכנסנו לתוך העיר, על כל עמוד תאורה הציבו שני דגלים. אחד דגל המדינה, והשני דגל עריית ירושלים. כפי שאמר המשורר : "העיר לבשה חג."
ישבנו בשקט מביטים לכל עבר מהופנטים מהעיר, ויותר מכל מחפשים פרצוף מוכר. אולי עוד צועד נשר ומחפש טרמפ.
טוב שפעלנו כך, כיוון שעל ספסל בתחנת אגד אי אפשר היה לטעות, אחד שפשוט נרדם. זוג המימיות זרוקים על ידו, כובע הטמבל שמוט על ראשו.
מה הוא חושב לעצמו, שאלתי את עצמי, איך עולה בדעתו להגיע לכותל.
הוא לא נשאר לשכב עוד זמן רב. הצפירה העזה הקפיצה אותו מהספסל, והוא בדחילו ורחימו עלה למשאית. היה צורך לעודד את כולנו אז משהו צעק מעומק המשאית: "הם ארבע, הריעו לכובשים."
אחר ענה לו: "לא נכון, הם רק שלושה, הנה עוד אחד יושב ממש כאן בשער יפו."
גם אותו אספנו. לבסוף הגענו.
ירדתי אל כותל הדמעות עם נעלי פלדיום בגון זהב התלויים בנונשלנטיות על כתפי. מדָדֶה, דורך לא דורך נשען על חבר. הבנתי שרק הפלדיום זהב, והזיכרון של 'ירושלים' הרבה זמן עוד יכאב.