סיפור על אהבה וחציר

מה קרה במתבן בצהריי השבת

לא 'יודייָע' מה קרה שם בגורן בין בעז לרות, נראה לי שמישהו צנזר את הסיפור.
את שלי לא צנזרתי. איזו פדיחה, איזו בושה. אני לא יצאתי מהבית יומיים.
בואו איתי רגע אחורנית בזמן.
שעת צהרי שבת כל החברים ב'שלאפשטונדה'. תורן בית הילדים שתפקידו להשגיח עלינו, נרדם על אחת המיטות. כמובן לא לפני שהכריח אותנו להיכנס לחדרים לשכב על המיטות ולהירדם.
או אז, קפצנו בשקט מהחלון ויצאנו לטייל כרגיל לעבר המתבן. חטטנו בחבילות החציר, שם טמונים בוטנים, גרעינים וחרובים מתוקים, וכרסמנו בקול, עד שלא היינו יכולים עוד. אז התחלנו להתחרות. בהתחלה תחרות קפיצה שהיא 'מבחן אומץ': עלינו על חבילות החציר וקפצנו, ובכל פעם הגבנו בחבילה נוספת. האחרון שהעז לקפוץ, ניצח. עד היום אני לא מבין איך יצאנו ללא שברי גפיים.
אני ונתי חברי הקרוב אהבנו ללכת על הקצה וסיכונים ריגשו אותנו, לכן אך טבעי שהמשכנו את הטיול לכיוון הרפת.
הגענו לאזור הסילו. הבטנו וראינו דגל אדום מתנוסס מעליו. "זה סימן שהווטרינר, הגר במושב השכן, צריך להגיע. יש פרה חולה," אמרתי לנתי וקרצתי לעברו, כאילו חידשתי משהו שהוא לא ידע. נתי קרץ: "חולה, אה? חולת אהבה." פרצנו בצחוק. כשהיתה פרה דורשת (תקופה שבה הפרה יכולה להתעבר), תלו דגל אדום במרומי הסילו. הווטרינר ראה מרחוק את קריאת החירום והגיע מיד להזריע את הפרה. המבוגרים סיפרו תמיד על "פרה חולה", אך את האמת ידענו — הווטרינר מגיע עם תיק על כתפו, מוציא מכשיר הדומה למזרק ענק ומזריע בהנאה רבה את הפרה. יש חלון הזדמנויות קצר שבו ניתן לבצע זאת. הבדיחות על חשבון אותו וטרינר שגשגו בין הילדים. תמיד אמרנו שהוא מחליף את הפר שהתעייף. משום מה המבוגרים לא רצו להסביר לנו על הזרעה מלאכותית, היה להם יותר קל לדחות את החינוך המיני ולפתור אותנו ב"הפרה חולה".
לחשתי לנתי, "מטפסים?" הוא ענה לי: "אומנם זה אסור, אבל בכל זאת — אחריך המפקד." הייתי מבוגר מנתי בשנה ונחשבתי כבעל סמכות, כמעט בכל נושא הוא הסכים אתי. הטיפוס מסוכן כי הסילו גבוה מאוד והסולם חשוף כלפי חוץ וחלקלק. ההפרש בין השלבים של הסולם התאים יותר לאדם מבוגר ופחות לילד בן שתים־עשרה. לכן האתגר בטיפוס הוא גדול ומסוכן, ויש צורך להפעיל את שרירי הידיים כדי למשוך את הגוף משלב לשלב. במחצית הדרך הבחנתי בנתי שמתחתיי מהסס. צעקתי לעברו: "אל תסתכל למטה!" לפתע, בעוד אני צועק אליו, ידיי שאחזו בסולם החליקו על חריוני יונים. בכוחות כמעט על־אנושיים הצלחתי לייצב עצמי, שניות לפני התנגשות בלתי נמנעת בנתי שעמד שני שלבים מתחתיי.
עצמתי את עיניי, נשמתי בכבדות ואחזתי בחוזקה בסולם. חיכיתי שניות ארוכות עד שהצלחתי להחזיר לעצמי את הנשימה הסדירה.
את שארית הדרך למעלה עשינו באיטיות ובתשומת לב, ואת כיבוש הפסגה חגגנו כמו מטפסי הרים מקצועיים. נתי מלמל לעברי בשקט וברעד: "אתה אומר לי 'אל תסתכל למטה'? אתה זה שכמעט שהפלת את שנינו." שתקנו, ולאחר שנרגענו נצמדנו לגדר והמראה שנשקף מעל הדהים אותנו.
"כך מרגישה ציפור במעופה," אמרתי וקולי קצת רעד, אולי מהתרגשות ואולי סתם מהשאריות של סכנת הטיפוס. ונתי ענה: "טוב שהיא לא צריכה לטפס על סולם."
נחשפנו לתמונת נוף מרהיבה, כמו גלויה מארץ רחוקה, כל קבוצת יבנה נפרשה לעינינו. השדות העוטפים את הקיבוץ בצבע ירוק, והחלקות המופרדות בשבילים לאורכן ולרוחבן, נראו מסודרים כאילו מישהו צייר ריבועים המופרדים בקווים ישרים. בתים נמוכים בעלי גגות רעפים אדומים בין חורשות עצים. כאילו בנויים מ'אבני פלא'. (לגו של פעם) לא ידעתי שהקיבוץ שלנו כל כך יפה.
מלמעלה ראינו את הווטרינר צועד לרפת, לעבר סככת ההמלטות. כנראה יש המלטה מסובכת. זהו, זמן לרדת לפני שיששכר הרפתן ישים לב אלינו ויכלה בנו את זעמו.
נתי ואני החלטנו ללכת למגרש הספורט קצת לשחק, ובמיוחד להשוויץ בפני כל החברים בהישג שלנו — כיבוש הסילו.
ממרומי הסילו נראה לנו הקיבוץ כגן עדן, וזה היה בניגוד מוחלט להרגשה למטה, בעיקר באזור חצר בית הספר, שם אכלנו מרורים. אילו לפחות היינו מקבלים לפעמים קצת גזר ופחות מקל, הניגודים האלה היו מצטמצמים.
בדרך למגרש הבחנתי בחפץ צהוב מבצבץ מתוך האדמה. עצרתי והצבעתי. "נתי, עצור! תראה מה מצאתי," אמרתי והרמתי מברג ארוך חדש ומבריק ולו ידית צהובה. "זה בטח נפל מארגז הכלים של אִישִי הנגר," הוספתי.
במוחי התגבש רעיון אדיר. משכתי בחולצו של נתי ואמרתי: "בא מהר יש שינוי בתוכנית."
"רגע רצינו להגיע למגרש ספורט לחבר'ה לא?" אמר נתי מתעלם לגמרי מההתרגשות שבקולי.
"עזוב, בא איתי לא תצטער תאמין לי."
בין בית החרושת למחסן האקונום יש מרווח צר, ובתוכה אטרקציה מיוחדת — ברז סודה חופשי לכולם, גם לאורחים שעברו בקיבוץ. שלט מאיר עיניים תלוי מעליו ומבקש מהאורחים: "שתה כאוות נפשך, ואל כליך אל תיתן." בכל יום חמישי אבא שולח את בנצי אחי הגדול (שכבר יודע לרכוב על אופניים) עם בקבוקים מיוחדים שקיבלנו באספקה קטנה, על כל בקבוק פקק אדום הנסגר בלחץ בעזרת מנוף קטן. לבקבוק העשוי מזכוכית מחוספסת צורת זיגזג גלי. בקבוק מיוחד ומעניין.
בנצי ניגש לברז, מילא את הבקבוקים והניח אותם על הסבל של אופני העבודה של אבא, ורכב לאט ובטוח עד הבית.
יום חמישי אחד, קפיץ הסבל שנחלש עם הזמן לא עמד בציפיות, והבקבוקים בעיקול השביל הראשון נפלו והתרסקו בקול רעש גדול.
אבל וחפוי ראש, מוכן כבר לנזיפות של אבא נכנס הביתה. אך האירוע הסתיים ללא עניין או טרגדיה.
"תמיד ניתן להגיע לחצרן זב"א (זאב בן אהרון) ואחרי חקירה צולבת, לקבל בקבוק חדש." אמר אבא בחיוך מפויס.
ברז הסודה הינו מקום עלייה לרגל בכל שבת. אני לא אוהב סודה, אך נהנה תמיד ללחוץ על מנקה הכוסות. זה מתקן בעל דיזה המתיזה מים בלחץ. כל מה שצריך לעשות הוא להפוך את הכוס מעל המתקן וללחוץ, הדיזה מתיזה מים ומנקה את הכוס. בשבילי זה שיא הטכנולוגיה, אני אוהב את הפטנט. הפעם אנחנו לא התעכבנו ליד ברז הסודה, וחדורי מטרה ממהרים בהתרגשות אל המשימה.

מחסן האקונום היה נעול במנעול כבד, ואין סיכוי להיכנס דרכו. קירות המחסן בנויים מלוחות פח גליים המוצמדים בעזרת ברגים לשלד עץ. הפח שבפינה התחתונה מוצמד לשלד העץ בארבעה ברגים.
כאן מיד נכנס לפעולה המברג הצהוב. אחזתי אותו בידי, נצמדתי לאחד הפחים ואמרתי: "נתי, בוא תראה מה מסוגל מברג לעשות." המברג בעל הידית העבה שחרר בקלות את הבורג שהחזיק את הפח.
"תן לי גם לנסות," ביקש נתי.
"בבקשה!" אמרתי והעברתי לידיו את המברג.
נתי שחרר בקלות את הבורג השכן והתלהב: "איזה יופי!" ומיד עבר לבורג הבא.
"הי, הי, אל תתלהב יותר מדי, אתה עוד מעט תפיל עלינו את כל המחסן," צחקתי ולקחתי את המברג. מתברר שגם אני נהניתי משחרור הברגים, כי הסתערתי על הברגים הבאים בתור.
"תפסיק! עוד רגע כל הפח ייפול," הזהיר אותי נתי.
ניערתי קלות את הפח, ובאמת הוא היה רופף עד כדי כך שהצלחתי לראות את המדפים שבתוך המחסן עמוסים במזון.
אני הסרתי את אחד הברגים הרופפים, הפח מהתרומם מעט ואנחנו נדחקנו ונכנסנו פנימה.
המחסן ענק. קשה להתמצא בו, כי מעולם לא היתה כניסה לחברים וודאי לא לילדים. קראנו לו "המחסן השמור ביותר במזרח התיכון". אנחנו עמדנו במרכז, המדפים עמוסים קרטונים, מסודרים בסדר מופתי, ומגיעים עד לקצה התקרה הגבוהה. על כל קרטון כתוב מה תכולתו. סולם גבוה שעון על המדפים ומשמש את האקונום נתי פלט באופן אוטומטי: "וואו! מה עכשיו? מה מחפשים? אפשר ללכת כאן לאיבוד."
אני חשתי שהוא מתרגש מהכמות, מתרגש מההזדמנות.
פסענו במסדרונות הצרים שבין המדפים העמוסים, ארגזי 'מיצפוזים' בצד אחד, מיץ אשכוליות בצד השני — שתייה שמקבלים רק בחדר חולים או באירועים ומסיבות. עברנו ליד פְרִיגִ'ידֶר גדול ממדים שזמזם בקול. לא קשה לנחש מה יש כאן — ארטיקים מוכנים לחלוקה של יום ראשון.
בימי ראשון פעם בשבועיים מתקיימת חלוקת ארטיקים לכל החברים. אנחנו יושבים על הספסלים מחוץ לחדר האוכל ומלקקים בהנאה רבה ארטיקים שחילקו לכולם, וללא תשלום ב'בונים'.(כסף פנימי)
הפריג'ידר הגדול עמד על רצפת המחסן, אני הרמתי את המכסה מתוך סקרנות ובתוכו מסודרים קרטונים זה על זה, כנראה מוכנים לחלוקה ליום ראשון הקרוב. נתי הביט בי, אני הבטתי בנתי, מיד הבנו שזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים.
"לא ייתכן שנעבור כאן בלי ללקק איזה ארטיק," מתמוגג נתי רק מעצם המחשבה. ואני מוסיף: "לא ארטיק, קרטון שלם של ארטיקים." אני הרמתי את הקרטון הראשון, אך לפני שהספקתי לסגור את הפריג'ידר נשמע לפתע קול שקשוק של מפתחות.
לשנייה היינו המומים — מי יכול להגיע הנה בשעת צהרי שבת?
אחזתי את הקרטון ביד אחת וסימנתי בידי השנייה לנתי "בוא! נברח!" רצנו לפינת המחסן משם נכנסנו, כופפתי את הפח הרופף. הספקתי לשמוע את דלת המחסן נפתחת ופתחנו בריצה פראית. לא חשוב לאן, העיקר לא להיתפס, להתרחק במהירות ממקום האירוע.
הותרנו אבק מאחור, ופח מכופף, ורצנו עד שנגמר לנו האוויר.
לבסוף העזנו להאט, בלי לעצור. הטינו אוזן ולא שמענו רחשים, אף אחד לא רדף אחרינו.
בנשימה חסרה ודופק מרקיע שחקים הגענו לאורווה שסמוכה לחצר העגלים שברפת. אין מקום מסתור טוב ממנה. האורווה די מרוחקת מסתירה אותנו היטב. התיישבנו, ונשענו על גדר האורווה, ולאחר דקה של שתיקה, כשאנחנו בטוחים שאף אחד לא בעקבותינו, נפרץ הסכר ושנינו
פרצנו בצחוק. פרקנו את כל המתח המצטבר.
אנחנו פתחנו את הקרטון. מה עושים עם שלושים ארטיקים?
אנחנו שני ילדים וסוס אחד, מָאוּמָאוּ שמו. סוס זקן שששון העגלון, בכובע ברט אפור נצחי על ראשו, רותם כל בוקר לפלטפורמה. הוא מתיישב בצדה השמאלי, רגליו שמוטות בחוץ, תלויות באוויר ומשולבות זו בזו. בידו האחת מושכות, ובידו השנייה שוט עשוי עור לזירוז הסוס הזקן.
תפקידו להוביל כביסה ולהביא בצהריים אוכל לפעוטונים. עכשיו בשעות הלילה מָאוּמָאוּ הסוס נח.
אני בטוח שאנחנו הצלחנו לבלבל אותו, והוא כלל לא הבין מהיכן נפל עליו כזה צ'ופר, גשם של ארטיקים. אלו היו ארטיקים שדומים למטוס קרב, כשבקצה יש ציפוי שוקולד, כמובן החלק הטעים יותר. עד מהרה הפסקנו ללקק את הארטיק. הבנו שבקצב כזה לא נתגבר על כל הקרטון, ולכן אכלנו רק את השפיץ המצופה ואת השאר זרקנו למָאוּמָאוּ.
לפתע מאי שם נשמעו קולות. שקט! פקדתי על נתי, והשתטחנו על האדמה נצמדים אליה כמבקשים להתאחד אתה ולהיות בלתי נראים.
הופתענו לראות את הבנות מהבית ילדים, והן מופתעות לראות אותנו, ועוד יותר מופתעות מחגיגת הארטיקים הבלתי צפויה.
"מהיכן קרטון הארטיקים ?" נזרקה שאלה לחלל האורווה.
מָאוּמָאוּ הסוס שתק, וגם אנחנו שתקנו.
לא הדלפנו פרטים על המבצע, פשוט הצענו להם לקק ביחד, ושמחנו על העזרה הבלתי צפויה לחיסולו. יותר הן לא שאלו שאלות. ידעו שהתשובות לא תאפשרנה ללקק את הארטיקים ללא ייסורי מצפון.

באותם ימים התחלתי לפתח רגשות שאין לי לגביהם הסבר כלפי נועה.
נהגנו להתבודד ולהסתודד בכל הזדמנות. תמיד היא ניסתה לגונן עלי ולמתן את התגובות שלי במיוחד כלפי המורים המציקים ללא סיבה. תמיד אמרה לי: "תפסיק למהר...ר...ר... כל הזמן, מה, יש לך קוצים בתחת?" וקולה משתנה כשהיא מגלגלת את הריש בלשונה, מנסה לחקות את יצחק המחנך. החברות שלנו נשמרה בסוד. אף אחד לא ידע.
נועה קרצה לי, ואני החזרתי לה קריצה רבת משמעות.
"נתי, דרכנו נפרדות כאן ,אני ממשיך לבד עם נועה." לחשתי באוזנו.
נתי שהבין עניין הנהן בראשו.

אנחנו עזבנו את נתי ושאר הבנות שהמשיכו לזלול ארטיקים, ידענו שעכשיו הם מדברים עלינו.
אך כל כך טוב היה לנו ביחד, שלא היה אכפת לנו.
שמנו פעמנו לכיוון המתבן, בתקווה שיהיה שומם.
אהבתי את "משחקי הפרידה". כך כיניתי את המשחק שבו זכיתי מנועה לחיבוק. היחיד שקיבלתי ואהבתי. למשחק אין כללים, הוא היה ספונטני וזרם. לפני כל קפיצה שלי מראש המתבן, אותו מבחן אומץ שנערך בשבתות בצהריים, אמרתי לנועה: "אם אחרי הקפיצה אני מסיים את חיי, אז רק שתדעי — היית חשובה לי."
הפעם החיבוק שקבלתי ממנה לפני הקפיצה ולחישתה על אוזני: "לא, אל תקפוץ, תישאר אתי," הוציא אותי משיווי משקלי. אך אני שחקתי את המשחק עד הסוף, וטיפסתי עוד יותר גבוה. ספרתי עד שלוש וקפצתי.
נשארתי לשכב על מצע חבילות הקש ולא התרוממתי שניות ארוכות.
ההתנפלות עלי, החיבוק החונק של נועה שבדקה אותי ביסודיות מוגזמת, את כל גופי מראשי ועד אצבעות רגליי, מוודא שאני שלם, מותירות אותי מפורק וללא אוויר.
כך המשכנו לבלות עד חשכה, עד צאת השבת.
הסמקתי כהוגן כשהחבר'ה ניסו למחוק חיוך אבלי מפניהם ושאלו: "מה זה הקש שצמוד לגב שלך?"
אני בספונטניות אך עם טונה של בושה יריתי מהמותן: "זה הקש ששבר את גב הגמל."