שכונת האשכולים הייתה נטושה בשעה זו של היום. אז מי זה המפחיד שמסתובב בתוך הבית?
ריח הבחירות הנישא באוויר משגר אותי למחוזות שרק השד יודע איך נזכרתי בהם.
זה היה מזמן באמצע שנות השישים. בקיבוץ יבנה נבנתה שכונה חדשה. לבתים קראו בתי אשכול או בקיצור שכונת האשכולים. על שם לוי אשכול שבאותה תקופה רץ לראשות הממשלה.
הדירה היא רק - מטבחון קטן, סלון וחדר שינה. ארמון במושגים של אותם שנים.
אבל הכותרת זו המרפסת. היה ניתן להיכנס לדירת האשכול, בשתי צורות דרך המטבחון (כניסה ראשית) או דרך פתח המרפסת.
לא, אל תגיד פרט לא חשוב, זה מאוד חשוב, זה חיוני מאוד להבנת המשך האירוע.
היה זה יום ארוך ומשעמם, ואני פנטזתי על ממרח שוקולד, שאמא הכניסה יום קודם לסיביר הקטן, שרק קיבלנו. המקרר הקטן היה גדול למטבחון אז הוא מוקם במרפסת.
אמצע שיעור, המורה מנפח לנו את ה'פיילה'. קמתי ממושבי, המורה הרים גבה, וללא מילים ביקש מימני הבהרה. החלטתי שגם אני יודע פנטומימה והצבעתי לעבר מכנסיי ועשתי פרצוף שלא יכול יותר להתאפק.
יופי לי, כולם התגלגלו מצחוק, חמקתי ויצאתי.
שכונת האשכולים הייתה נטושה בשעה כזו של היום. כולם היו בעבודה.
הרדיו על המדף משך את תשומת ליבי. העברתי את הכפתור למצב און. המוסיקה שבקעה לא עשתה לי טוב, מיד הכפתור חזר למצב אוף.
לפתע קולות! מישהו עולה במדרגות, מישהו מנסה את ידית הדלת, הצטמררתי ונדרכתי.
אני לא יודע מי תכנן את האשכולים. דבר אחד היה ברור לי באותן שניות, הוא פשוט מלך!!
היציאה דרך המרפסת התגלתה כיעילה. בדממת אלחוט, בעדינות, ובזריזות פתחתי את הדלת, לא סגרתי אותה עד הסוף, על מנת לא לגרום לרעש מיותר, רק חמקתי כלעומת שבאתי.
פספסתי, לא ראיתי מי נכנס. הסקרנות גברה על הפחד.
חזרתי על עקבותיי אך הפעם מהצד.
רק אציץ דרך פתח המרפסת. התקרבתי לאט לאט.
מי מבקר בשעות כאלו אצלנו בבית?
קפצתי בבהלה, לשמע צפצוף נוראי. "קיבינימט מי משאיר צעצוע זרוק על הדשא." קיללתי בעצבנות.
ונצמדתי מיד לגדר המרפסת.
צרור הקללות שלי גבר, כשהבחנתי באח שלי פותח את הסיביר ומלקק להנאתו ממרח השוקולד.
