"...את המטלות לא הכנת! אתה מגורש מבית הספר!" צעקה עלי מנהלת בית הספר המתנשאת לגובה של שחקן כדור סל. זה היה בערב פסח בשנת 1966 אני ילד בן 12 וחצי, רגיל לקבל עונשים. לכן אני יודע מה תמשיך ותאמר, אני מדקלם בניע שפתיים בלבד את המילים היוצאים מפיה: "לך למחסן הגד"ש, אתה מגורש!" לאחר שנייה היא מאיצה בי ואומרת: "לך!"
פקודה של מילה. ואני חושב בלבי רק שריקה חסרה וארגיש כמו פיץ' הכלב.
סלאח ועבד, פועלים שכירים בקיבוץ, שמתגוררים במושבים השכנים, הם ממתינים לי במחסן. הם עובדים קשי יום, אבל בעלי חוכמת חיים שחסרה להרבה אחרים.
הם מחזקים בי את המורל, ואנחנו מעבירים את היום בניקוי, שקילה, ואריזת החזרת.
השבועות שלפני חג הפסח היא "עונה בוערת" וצריך בעזרת סכין לגלף את החזרת.
(על יבלות באצבעות – שמעתם?)
אפילו המצרים לא דרשו כזאת עבודה סיזיפית מהיהודים, ובכלל מי מעז להכניס חזרת לפה?
לפתע הבזיק לי זיק של נקמה במנהלת וצוות המורים שאהב להתעלל בי.
הגנבתי לכיסי חזרת בגודל בינוני. אף אחד לא שם לב.
למחרת הגעתי מוקדם לבית הספר, ובילקוטי בין המחברות שרק שאלות לשעורי בית כתוב בהן, אך ללא כל תשובות. נמצאת גם שקית עם חזרת שנטחנה דק.
חדר המורים היה ריק. המיחם היה מלא במים מוכנים להרתחה.
ידעתי שבסוף היום שוב אתייצב לפניי המנהלת, והיא תרתח אוהו ועוד איך תרתח.
רק מה חבל שאני לא יכול לראות את פרצופם בעת שתיית התה.
מתוך הספר לא מבליג יותר.
