לפני 24 שנים אבא נכנס לתוך מסגרת. הוא מקפיד לצאת מתוכה מעת לעת, ולהיטמע בתוכנו. בי"ד באב זה 'כלל ברזל', אבא יוצא ומתיישב ביננו. כהרגלו רגל על רגל, 'מקל כביסה' על שרוול מכנסיו, (על מנת שהמכנס לא ייתפס בשרשרת האופניים.) את ה'טלפון הנודד' (טלפון אלחוטי) מרחיק שלא יעצבן. מוציא בוטן מכיסו ולועס במרץ. אף פעם לא מכבד אותנו. "זה נגד צרבת" נוהג לתרץ. יוצר 'קונץ' מהמטפחת אף, שבאורח פלא יוצאת מכיסו ובשניות אבא מפיח בה רוח חיים. "מי רוצה ללטף את העכבר?" אבא שואל בשיא הרצינות. תוך כדי הדגמה, העכבר קופץ מתוך ידו ואבא ממהר לתפוס אותו בזנבו הרקום בחוט תפירה אדום 121. (מספר תא כביסה)
נוכחותו בחיי כל כך דומיננטית, שבספרי 'לא מבליג יותר' כיכב אין ספור פעמים, וכך אני מספר:
"... בילדותי, בימי החורף הגשומים, אבא היה נועל מגפיים (אותם מגפיים שקיבל לעבודה בשדה), לוקח אותי על הגב, עוטף אותי עד מעל הראש בשקית ניילון, וקורא בקול: "שק קמח, שק קמח, מי קונה? מי לוקח?" ורץ אתי לגן ירוק. שם, לפני הכניסה, היה חולץ מגפיים ונשאר בגרביים. מניח את רגליי על כפות רגליו הגדולות, מחזיק בידיי, וכך שנינו מדדים לחדר בקול צחוק מתגלגל. לאחר מכן הייתי בוחר ספר ואבא היה קורא לי סיפור בקולו הערב, ומשנה את קולו על־פי הגיבור בסיפור. בתוך זמן קצר כל ילדי החדר היו מצטופפים סביבנו ומקשיבים. עד שהשומר היה מגיע ומכבה את האור, לקולות המחאה שלנו..."
"...היום ההורים שלי, שכנראה מצפונם לא שקט, מגיעים זמן רב לפני שעת כיבוי אורות, מסדרים לי 'מעטפה' (כך קראו לסידור מיטה, כשהשמיכה מהודקת ונעוצה מתחת למזרן) ואת הפיג'מה מסדרים מעל השמיכה בצורה של ילד. מכנסי הפיג'מה פרושים בפישוק והחולצה בהמשך כאילו יש ידיים. בזה הם מסמנים לי שאכפת להם ממני. תמיד כשאני מגיע למיטה דבר ראשון אני מפרק את ה'מעטפה', אני לא סובל להיות ארוז בתוך המיטה. אני אוהב לישון חופשי, כשכפות רגליי מציצות החוצה בחופשיות..." סוף ציטוט.
(אגב - עם ההרגל הזה נשארתי מאז ועד היום. אשתי משתגעת! מגיעים לחופשה בבית מלון, דבר ראשון מפרק ומבלבל את המיטה.)
אז...
שלום אבא חזור לתוך התמונה בלי להסביר.
כנס למסגרת שתלויה על מסמר בקיר.
רק הסתכל ותשגיח עלינו ממרום.
לנו לא נשאר אלא להקיץ מתוך החלום.
