אני לא יודע מה החזן הראשי של צה"ל ישיר לנו ביום ראשון, אך בוודאי לא שירי בעז שרעבי.
כי עכשיו בעת כתיבת שורות אלו, מִזְדָמְזֶמֶת לי מנגינה: "זה לא חלום, עוד יבא היום, יום לו חיכינו ..."
עד לפני כשישה חודשים זה היה בגדר של חלום שהופיע לילה לילה, עשרות שנים.
יש לו ל'יושב מעלה' תיזמון משלו. הפעם שוב הפתיע אותנו, ובדרך לא שגרתית זיכה אותנו בהגשמת החלום.
הפתיל הודלק כאשר ישבנו אני ואחיי, וחשבנו על אירוע ליום הולדת תשעים של אימא.
לאחר אין סוף ויכוחים (כפי שאנחנו יודעים) הרמנו אצבעות, וברוב של שליש, הוחלט להפיק סרט: "אחיות טסלר" בהסכמתן ועל חשבונן, כמובן.
סיפור הסרט עוד יסופר ויוקרן בעתיד הנראה לעין.
מפיק הסרט דרש בין השאר, צילום חמולתי. על פניו נראית דרישה צנועה.
כיצד ניתן לשכנע שתי חמולות: כשבעים נפש יוצאי יוסף, וכחמישים נפש יוצאי אליעזר. להגיע כולם ביום אחד, מכול קצוות הארץ, לצילום? יותר קל לשכנע תרנגול הודו לקפוץ לתוך תנור בישול.
נזרקו הצעות באוויר וכולם נפסלו, עד שצץ לי רעיון אדיר.
בסוף שנת שמיטה, נערוך ברוב-עם נטיעות. 600 עציי ברוש זקופי קומה! לזכר ששת מיליון היהודים שנספו במחנות. זה יביא את כולם לכאן ביום אחד, בטוח!
אחיי צקצקו בלשונם, כאומרים: "עזוב זה לא יעבוד", לכן בחוכמתם אמרו: "רק קבל אישור מצאצאי יוסף".
למחרת כבר נכנסתי לצביקי והתחלתי לפרוס בפניו את משנתי.
"רגע!" אמר, ולא נתן לי להמשיך ולפתח את הנושא. והמשיך: "יש לי רעיון! ספר תורה נייד לאבלים וטיולים."
"ספר תורה?" חזרתי על דבריו, עם לסט שמוטה בתימהון, "זה עולה המון..."
"ת'שמע בוא נישאל את האימהות הם יחליטו." בקלות רבה שכנע אותי. ומכאן כבר הכול היסטוריה...
ההתרגשות הייתה עצומה: "הרי זה חלום שלנו!" כמעט אמרו שתיהן ביחד.
יש בעיה אחת: "לכתוב ספר תורה לוקח שנה לפחות, ואנחנו צריכים לסיים את הסרט..." מלמלתי בלחש, כי אני לא אוהב להיות סוג של מקלקל מסיבות, ואפילו לא השלמתי את המשפט.
אף אחד כבר לא הקשיב לי, כי אם כל הכבוד לסרט ותמונה, חביבי, יש כאן חלום שיתגשם, ספר תורה שיהיה בו רקום הקדשה.
צביקי קיבל מיד מנט להוציא את הדברים לפועל, והחל בחיפושים. תוך כדי גישוש למדנו שאפשר למצוא לעיתים ספר תורה שכתיבתו לקראת סיום. "עכשיו לך תמצא ספר תורה אשכנזי, קטן, איכותי אך לא מושלם." זה כמו לחפש "שחת, בערמת מחט".(הטעות במקור) הפעלנו קשרי משפחה, צביקי נפגש, ראה, והתרשם.
לא זוכר, אך איזה חבר זרק לי: "יש מפעל לתשמישי קדושה בירושלים 'עוטר ישראל' שמו, אני מציע לך לנסות אצלו."
ספר תורה לא קונים בטלפון, בצד השני של השפורפרת, בעל המפעל שיודע את מלאכתו רק אמר: "אתם חייבים לבוא לראות."
נסענו צביקי ואני למפעל הירושלמי, וכך סיפר לנו מנהל המפעל: "לפני כמה שנים פנה אלינו 'גוף' מסוים ביקש ספר תורה אשכנזי, קטן ואיכותי. ישבנו חודשים וכתבנו עבורו ספר תורה על פי דרישותיו, כמעט וסיימנו את המלאכה. אך ערב אחד מתקשר אלי נציג מאותו 'גוף' ובקש אלף סליחות והתנצלויות, אך נאלץ לבטל את העסקה. בלית ביררה הנחנו את האשכנזי הקטן האיכותי אך הלא מושלם בארון. כי אם אין קונה, חבל על העבודה."
תוך כדי דיבורו, פתח בפנינו ארונית, והוציא חבילה של עורות ועליהן כתוב כמעט כל ספר התורה.
"נישאר להשלים כמה פסוקים, לתפור את העורות, ולחברם לעץ החיים. תוך חודשיים שלושה אפשר להשלים את העבודה. והספר תורה יכול לצאת לראשית דרכו."
צביקי שפגש אי אלו ספריי תורה בחייו, שיחק 'פניי פוקר' והצליב איתי מבטים, רמז לי: זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים: "אשכנזי, קטן, איכותי, אך לא מושלם."
עד מהרה סיימנו משא ומתן, והלכנו לכיוון היציאה, לפני שנפרדנו לשלום שאלנו באגביות: "אפשר לדעת מי ה'גוף' שביטל את הזמנת הספר הנפלא הזה?"
"כן בוודאי השיב בחיוך, זה 'גוף' שנקרא קבוצת יבנה."
החזן הראשי של צה"ל שמח מאוד על הזמנתנו ושיוכל בנסיבות משמחות, לפגוש שוב את שרה וחנה טסלר אותן הכיר במסע "עדים במדים."
רק בקשה אחת בפיו: "מנה אחת ללא גלוטן."
