מתוך הספר לא מבליג יותר.
...בעודי מדפדף בירחון נכנס נתי בסערה. "בוא, הולכים!" הוא אומר, מושיט ידו ומושך אותי מהכורסה, אנחנו יוצאים החוצה."לאן הפעם?" אני שואל. "מה זאת אומרת לאן? כרגיל, בוא לראות את חברי ההכשרה." "אוי, שוב האמריקאים האלה," אני מגיב בחוסר חשק.
"בוא, הפעם יש שם קטע לא נורמלי," אומר נתי, "הם עושים טקס ומעלים את הדגל לראש התורן, כמין יום עצמאות קטן."
בני ההכשרה הגיעו מאמריקה למשך שנה. הם ציונים ופטריוטים שבאים להתנדב בקיבוץ וללמוד. חברי הקבוצה תמיד יוצרים קשר טוב עם החברים, ומאומצים על־ידי משפחות בקיבוץ. השִכבה הצעירה שבקיבוץ משתפת אותם בפעילויות. אך טבעי שנוצרו הרבה זוגות שבסופו של דבר התחתנו
ונשארו בקיבוץ. בכל שנה הקבוצה מתחלפת וכולם נהנים — הקיבוץ מקבל ידיים עובדות והם זוכים לפונדק חם.
נתי ואני מגיעים למחנה של ההכשרה, שבו בנויים הצריפים בצורה של חית, במרכז משטח ישר מכורכר מהודק ובמרכזו דגל ישראל. חברי ההכשרה עומדים מסביב ושרים בקולי קולות את ההמנון. מנדל המנצח עומד בחזית ומנצח על השירה. כהרגלו, מנענע ידיו לקצב השירה בתנועות רחבות ומוגזמות וכך כל גופו מתנועע. הכיפה הסרוגה שעל ראשו מתנדנדת מצד לצד, תלויה על קווצת שיער מדוללת בעזרת סיכת ראש, ועוד רגע ונשמטת ארצה.
את המילה "ירושלים" בסוף ההמנון מעלים כולם לטונים גבוהים וממושכים, ומחכים לסימן המאפשר להם סוף סוף לנשום ולקחת אוויר. אך מנדל המנצח לא משחרר את הסימן. מושך ומושך.
אני מביט בנתי, והוא מחזיר לי מבט מלא תימהון כאומר — הצבע הכחול של פרצופם לא מבשר טובות. חברי ההכשרה ממשיכים, פוחדים מהמנצח, עיניהם מתגלגלות בחוריהן והם מביטים בתחנונים לעברו. מיכל, כמנצח תזמורת מיומן, סוף סוף מסמן בידיו בתנועה חדה, פורש אותן לפתע לצדדים, ובעצם עם כל גופו מסמן לסיום השיר. מצליב ידיו כמסמן למקהלה "עצרו עכשיו בבת אחת!"
ובתזמון ענק נשמטת לו הכיפה מהראש, אך הוא, בזריזות של מנצח, תופס אותה רגע לפני שתגיע לקרקע. זורק אותה כשני מטר באוויר, תופס אותה ומניחה כלאחר יד על ראשו.
חברי ההכשרה נאנחים בהקלה וממלאים מחדש את ריאותיהם באוויר. אנחנו שאפנו אוויר יחד אתם באופן לא מודע, למרות שלא השתתפנו במקהלה. עכשיו הם מעלים את הדגל לראש התורן. אנחנו עומדים ומביטים במחזה בשקט, מבלי שהם חשים בנו. זה אומנם מזכיר במקצת את טקס יום העצמאות שאנחנו עורכים בכל שנה, אך ללא מצעד לפידים וצעדת הדגלים זה נראה עלוב. לפתע נתי מצביע וצועק: "תראה, תראה את לורד!" לורד הוא כלב צעיר אך גדול ממדים וחביב, שסֶם וחברי ההכשרה מאמצים. הוא עומד על רגליו האחוריות כאילו עומד במסדר עם שאר חברי ההכשרה ונצמד לאחד מהם, תוך חיבוק רגליו הקדמיות במותניו של אחד החניכים. לא התאפקנו, הצחוק החזק והמתגלגל נשמע היטב מסביב. כל הראשים מופנים אלינו בבת אחת, בצעד מהיר אנחנו בורחים
משם בצחוק רועם בלתי נשלט.
