למה קיגל למה
אחר מחקר לא ארוך במיוחד עם אמא הבנתי את המסורת העתיקה של אכילת הקיגל אצלנו במשפחה.
אנחנו בכלל חורגים מכל היגיון בריא ואוכלים שנים את הקיגל המסורתי ביום שישי לפני שבת וכשאני אומר אוכלים הכוונה "במלא הפה" עד שהבטן מתפוצצת. כיוון שאין דבר טעים ומזין יותר מקיגל שאך יצא מהתנור.
נו, אז נשאלת השאלה למי יש עוד כח לאכול בערב סעודת ליל שבת ?
מסתבר שהקיבה של הטסלרים יודעת להתמתח ולהכפיל את עצמה כשצריך. כי בליל שבת אוכלים גם אוכלים.
אצלנו רבים על החתיכות מהקצוות הם שרופים יותר ופריכים, ולא אחת נשמעת צעקה: אי... כי אמא נתנה פליק לאחד סורר שהעיז לגלח ביד רק קצה שרוף. אבל בדרך כלל העניין עובר בשלום ואמא לא מרגישה ובמגש נשאר רק קיגל ללא שוליים. לפעמים כשמביאים תגבורת של קיגל מהחדר אוכל (שאריות מארוחת הבוקר) ישר מרגישים בהבדל ואומרים לאמא שהפעם התפוחי אדמה מזן אחר.
זכור לי כילד משפט ביידיש : "מאכ צדאדט היר" (סגור את הדלת) קבוע ביום שישי הייתי הולך לסבתא רבקה שהייתה מכינה לנו "שישקלך" ומרק חם וקבוע הייתה אומרת לי: "מאכ צדאדט היר" גם כשהדלת הייתה סגורה. זה המשפט היחידי שאני יודע ביידיש. כך שעל אוכל ביום שישי "טרם שבת" גדלתי ואך טבעי הדבר להמשיך במסורת.
סיבה נוספת למסורת: בגלות אי אפשר היה גם להכין ארוחות לשבת וגם לדאוג לארוחת צהרים של יום שישי,לכן לקחו קצת מהבישולים מהסירים שעל האש ואכלו לתאבון, כך גם ידעו את הצפוי להם במהלך השבת.
מסורת זו נמשכת עד היום ומהווה מפגש משפחתי סביב הקיגל. אז נכון לא אוכלים כמו פעם,נכון כבר מתפשרים על קיגל צמחוני ונכון בחורף המפגש במוצ"ש. אבל אין כיף גדול יותר ממסורת רבת שנים החובקת בתוכה מפגשי משפחה.
כל עוד החמולה ממשיכה לגדול,
נמשיך בכל סוף שבוע קיגל לזלול.
