קול בס

בשנות השישים בקיבוץ, למטפלת היה קול בס. אני זוכר שמוכרחים שְלאפשְטְוּנדֶה. (מנוחת צהרים)
הייתי ילד עם 'קוצים בתחת' (כך המבוגרים תמיד אמרו עלי) להירדם לא הצלחתי.
למדתי על בשרי שמוטב לי להפנות את הראש לקיר, פן יְבֻלַּע לי. קולה הבס עד היום מהדהד ברכותי: "לשתות את כוס החלב עד הסוף!" עם הציווי הזה התעוררנו בכל יום בשעה שלוש וחצי בדיוק.
ציתות מתוך הספר "לא מבליג יותר": ...לכל ילד המתינה כוס חלב או קקאו במטבחון בית הילדים, והיינו חייבים לשתות הכול! קרום דוחה צף לו תמיד מלמעלה, וכולנו שנאנו את טקס שתיית החלב. תמיד הייתי קם ראשון, ולפני שכל הילדים הגיעו הייתי מוזג מהכוס שלי וממלא את שאר הכוסות עד הקצה. העברתי את הבעיה לחבריי והמטפלת לא חשדה בדבר. חבריי, ששנאו גם הם את כוס החלב, ניסו לצלוף ולשפוך אותה ישירות לחור הכיור. חלקם נתפס על חם, המטפלת נתנה להם להבין שכן בוכים על חלב שנשפך...
המטפלות תמיד אומרות: "צריך להקנות לילדים הרגלי אכילה נכונים." אז הן לא "הקנו הרגלים נכונים", כולנו המשכנו לשנוא תרד, קציצות, חלב וקקאו...
היום לאחר חג השבועות, חג מוצרי החלב, אני מכריז בקול: "אני שונא קול בס, וגם..."